פרקליט המדינה
משה לדור שיגר מכתב תשובה להוריה של שחר גרינשפן והודיע להם שהוא לא יכול לערער על העונש הקל שגזר בית המשפט על הנהג השיכור שפגע בילדתם, פצע אותה קשה והותיר אותה משותקת. אומר לדור במכתבו אל ההורים:
"הגם שברור לנו כבר עתה כי הסדר הטיעון היה שגוי ביותר, על-פי הדין כיום אין זה אפשרי לצערי להגיש ערעור על גזר הדין".
האם צדק לדור כשהשיב את פני הוריה של שחר גרינשפן ריקם? מיד נראה.
דורית ביניש: "התביעה אינה מנועה מלחזור בה בערכאת הערעור מהסדר טיעון" לפני שש שנים ניתן בבית המשפט העליון, בדיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, פסק דין מקיף ויסודי, שדן בסוגיית הסדר טיעון בהליך ערעור (דנ"פ 1187/03 - מדינת ישראל נ' אופיר פרץ). פסק הדין העיקרי ניתן על-ידי השופטת (כיום הנשיאה) דורית ביניש.
אכן, פסק הדין הנ"ל עוסק בסוגייה שונה בהיבט אחד מזו של המקרה של שחר גרינשפן - באשר, להבדיל ממקרה גרינשפן, שם המדובר בעמדת הפרקליטות בערעור במקרה שבית המשפט של הערכאה הראשונה
אינו מכבד את הסדר הטיעון לעניין העונש ומטיל על הנאשם עונש כבד יותר מזה שהוסכם עליו, ואז הנאשם המורשע מערער על העונש.
השופטת ביניש קובעת שם את אמות-המידה והשיקולים השונים שלפיהם על הפרקליטות לנהוג בערעור - אם לדבוק בעמדתה בערכאה הראשונה או לזנוח את עמדתה לאור פסק הדין של הערכאה הראשונה שדחה את ההסדר - הכל על-פי מה שבית המשפט מכנה "מבחן האיזון" כמפורט באותו פסק הדין.
ואולם, בסעיף 27 לפסק הדין הנ"ל, בפרק העוסק במשפט משווה, מביאה השופטת ביניש פסק דין קנדי (בעניין Roy), העוסק אף הוא בהסדר טיעון, ושם המדובר במקרה שבו לא הנאשם, אלא דווקא
הפרקליטות היא זו שמערערת על פסק הדין של הערכאה הראשונה - מה שבהחלט רלוונטי למקרה של שחר גרינשפן. השופטת ביניש מצטטת בפסק דינה קטע מפסק הדין הקנדי הנ"ל ומיד בהמשך מפרשת את הדברים כך:
- "על-פי פסק דין Roy, צריכים להתקיים נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק חזרה של התביעה בערעור מעמדתה בערכאה הדיונית ונימוקים כאלה מתקיימים בעיקר בשלושה מצבים: כאשר גזר הדין שהוטל היה בלתי חוקי; כאשר פרקליט התביעה הוטעה; ובמקרה שבו ההסדרים המשפטיים המקובלים נדחים בשל העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם. במקרים כאלה אינטרס הציבור גובר על החובה שלא להפר את ההסדר שהושג עם הנאשם.
הלכה זו אומצה גם בדוח הוועדה הקנדית שבחנה את נושא הסדרי הטיעון... מההנחיות עולה כי התביעה יכולה אומנם לשנות מעמדתה בערעור ואף לערער על גזר הדין תוך סטיה מההסדר אך זאת, רק אם מתקיימות נסיבות חריגות ביותר ובכל מקרה, שינוי גישה מעין זה צריך לעבור אישור בדרגים הגבוהים של התביעה. ניתן, איפוא, לראות שבקנדה נקבע כלל דומה באופן עקרוני לעמדה שהצגנו, לפיו התביעה אינה מנועה מלחזור בה בערכאת הערעור מהסדר טיעון שערכה בערכאה הדיונית אולם יכולתה לעשות כן היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בהם העמדה המקורית שהציגה התביעה עומדת בסתירה חמורה לאינטרס הציבורי".
עינינו הרואות: המצב השלישי לעיל מדבר על כך, שיש ואינטרס הציבור מחייב את הפרקליטות
להפר הסדר טיעון שהושג עם הנאשם ואף
לערער ביוזמתה על גזר הדין, וכל זאת - במקרה של "העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם" - כאמור בדבריה של השופטת ביניש.
אם נתבונן גם בסיפא הדברים הללו שהביאה השופטת ביניש, נבחין על נקלה בכך שהשופטת מדגישה את הדמיון העקרוני בין הדין הקנדי והדין הישראלי בהקשר להסדרי טיעון - דמיון שמאפשר, כך נראים הדברים, שגם הפרקליטות אצלנו תוכל, במקרים חריגים, לחזור בה ממה שהוסכם עליו בינה לבין הנאשם, ולערער מצידה-היא על גזר הדין של הערכאה הראשונה - אם אינטרס הציבור מחייב זאת.
לסיכום נראה שעל פרקליט המדינה לשקול שוב בכובד ראש את האפשרות לערער על פסק הדין - תוך מתן משקל ראוי לדבריה של השופטת ביניש כפי שהובאו לעיל, ובמיוחד בשים לב לעובדה שפרקליט המדינה עצמו אומר במכתבו להוריה של שחר גרינשפן, ש"הסדר הטיעון היה שגוי ביותר".
היה ופרקליט המדינה יימנע מלעשות כן - על משפחתה של שחר גרינשפן לעתור נגדו לבג"צ.
