מחקרה הענייני והנוקב של לינא סאבא מעלה מסקנות קשות על אירועי אוקטובר 2010 בהם נהרגו 13 אזרחי ישראל (12 אזרחים " ערבים" ו"יהודי" אחד, ותושב פלשתיני לא אזרח) היו בגדר קו פרשת מים מבחינת מדינת ישראל בכל הנוגע ליחסים בינה לבין ערבי ישראל, שלמרבה הצער לא הביא למהפכה או אף רפורמות מתבקשות במדיניות הפנים כלפיהם.
מבחינת מערכת אכיפת החוק מציינת סאבא ש"לא הייתה הצדקה להימנעות מפתיחה בחקירה מקיפה של 13 מקרי המוות (היא מתכוונת לאזרחים הערבים ולתושב) כבר בזמן המהומות או לכל המאוחר מיד עם דעיכתה של כל מהומה מקומית"(עמ' 10). זאת ועוד, "בעת האירועים ולאחריהם לא עשתה מח"ש שום מאמץ כדי לוודא שכוחות המשטרה ישמרו את הראיות"(שם). ראוי לציין ש"בראש הפרקליטות עמד בזמן הבדיקה מי שהיה בעת האירועים ראש מח"ש,
ערן שנדר" (עמ' 17), מה שאומר, שאנשי אכיפת החוק הינם אנשים מיוחדים שעיקרון ניגוד האינטרסים אינו יכול לחול עליהם.
או במילותיה של המחברת: "בזמן כתיבת דוח הפרקליטות עמד ערן שנדר בראש הפרקליטות. בזמן האירועים הוא היה מנהל מח"ש, ומתוקף תפקידו היה אחראי לחוקיות פעולותיה של המשטרה במהלך האירועים. התנהלותה של מח"ש ספגה ביקורת נוקבת בדוח ועדת אור והליך הבדיקה המחודשת שהחליט עליו היועץ המשפטי לממשלה היה חייב לגעת גם בהתנהלותה זו. ברור שאין צוות הפרקליטים, הכפופים לשנדר, יכול לבדוק מחדש, בדיקה ביקורתית ואמיתית את התנהלותה של היחידה ששנדר עמד בראשה בעת האירועים.בהיותם כפופים לפרקליט המדינה שנדר, צוות הפרקליטים שמונה לבחון מחדש את התיקים לא היה הגורם המתאים לביצוע הבדיקה המחודשת, שכן יוקרת הממונים עליהם היא שעמדה על הכף.מערכת אינה יכולה לבדוק את עצמה ביעילות, והדברים מתחדדים במצב המיוחד שנוצר בפרקליטות"(עמ' 50- 51).
כאשר בחנה את נימוקי מח"ש שלא לפתוח בחקירה בסמוך לאירועים מתמודדת סאבא עם טענות כמו:אלימותם של האירועים, חוסר היכולת להכניס צוותים מקצועיים כמו גם לקבל עדויות. לכך היא משיבה שחוקרי מח"ש יכלו לפעול "לאחר ששכך גל האלימות הראשון מקץ ימים ספורים",ומעירה של"לא ידוע על ניסיון כושל של המשטרה להגיע לזירות האירועים כדי לבצע חקירה"(עמ' 33). אופיים האלים של האירועים מגדיל את "מספר הראיות בשטח - שכן יוותרו יותר תרמילים, סימני דם" (עמ' 34).
לגבי שיתוף הפעולה עם האזרחים והעדים היא טוענת בצדק שעובדה שאכן היה שיתוף פעולה עם יוזמות עיתונאיות בעלות אופי חוקר, כמו למשל של
שרון גל בעיתון הארץ,והמשטרה יכלה לנקוט בדרך פעולה להשגת שיתוף הפעולה הנכון (עמ' 35- 37). אגב השגת ראיות חפציות ראוי להביא הציטטה מהמקרה של ויסאם יזבק, שכמעט לא ניתן להאמין למקרא העיניים:"המנוח יזבק ויסאם הובא לבית החולים ב-8 באוקטובר 2000. בית החולים יצר קשר עם המשטרה כדי שתגיע לאסוף ראויות שהיו אמורות לעזור בפענוח הרצח, לרבות כדורים שפגעו בו. גופת המנוח שוחררה מבית החולים למחרת בשעה חמש בבוקר. המשטרה לא הגיעה כלל." (עמ' 94).
עוד קובעת לינא ש"לא הייתה הצדקה להימנעות מחקירה במשך שישה חודשים לאחר מינויה של ועדת החקירה. מח"ש לא סיפקה הסבר לחוסר המעש שלה מעת התרחשות האירועים ועד ההחלטה של פרקליטת המדינה
עדנה ארבל (בידיעת היועץ המשפטי של
אליקים רובינשטיין), להימנע מחקירה פלילית במקביל לעבודתה של ועדת אור"(עמ' 10-11). בנוסף לשנדר פרקליט המדינה שהיה ראש מח"ש בעת האירועים, מבוקר היועץ המשפטי לממשלה בני מזוז במילים הבאות:"הגיבוי שנתן היועץ המשפטי...להחלטת מח"ש להימנע מחקירה בד-בבד עם חקירת ועדת אור אינו עומד במבחן הביקורת.
חקירה מאוחרת אינה אפקטיבית ודחיית חקירה פלילית משמעה ויתור עליה. לא סביר שעל-ידי החלטה למנות ועדת חקירה תוכל הממשלה לסכל חקירה פלילית.הדבר נוגד את שלטון החוק ואת עיקרון הפרדת הרשויות"(עמ' 13).
ביחס לטענת היועץ המשפטי לממשלה "שהמשפחות סירבו לנתיחת הגופות סמוך לאירועים" שחזר על הנכתב "בדוח מח"ש שהלוויות ההרוגים נערכו שעות ספורות לאחר המוות ולכן לא היה אפשר להספיק להיערך לנתיחת הגופות לפני קבורתן". המחברת טוענת כנגד זאת ש"יש בסיס לחשוב שדברים אלו אינן (טעות הניסוח במקור-י.ב.) מדויקים. יש ראיות לכך שרוב ההלוויות התקיימו יממה או יותר לאחר המוות. כמה משפחות ההרוגים הסכימו לנתיחות, וזמן מה לאחר האירועים היו בידיה של מח"ש דוחות נתיחה של ארבעה הרוגים"(עמ' 14).
במקרה של עלא נאסר טענה הפרקליטות שמח"ש ערכה חקירה מקפת ובמהלכה נחקרו שוטרים רבים ובהם שוטרי מג"ב שהיו במקום, אולם לפי דוח עדאלה בעניין האחריות הפלילית והציבורית (2007)", עולה שבאותו היום נחקרו ארבעה שוטרים בלבד, ובעצם הם נחקרו בעניין מותו של ויסאם יזבק"(עמ' 21).
היה מצופה שהמשטרה תבצע פעולות בסיסיות בסמוך לאירועים "כך למשל, לא נעשה כמעט שום מאמץ לאתר ולחקור שוטרים ואזרחים שנכחו בזירה, לא נערכו מסדרי זיהוי של שוטרים החשודים בירי, לא נאספו ממצאים חפצים מזירת האירועים (ובכלל זה כלי נשק של השוטרים שהיו מעורבים בירי) לא נערכו בדיקות בליסטיות...לא נבדקו נפגעים,ולא נתפסו יומני מבצעים, רישומים (שאבדו מאוחר יותר) וזיכרונות דברים" (עמ' 27).
יש לציין שלמרות חשיבותה של ועדת אור "לא היה אפשר להסתפק בעדויות שנשמעו לפי ועדת החקירה שכן עדויות כאלה אינן ראיות קבילות בהליך הפלילי"(הערה מס' 15, עמ' 29). סוגיה מטרידה בפני עצמה הוא השימוש בצלפים, מהם נפגעו חמישה ואחד (מסלח אבו ג'האד) נהרג מרסיסים, כש"רק שלושה מן הנפגעים נחקרו"(עמ' 83). להצדקת ירי הצלפים,נדרש הסיכון לחיי אדם מהשימוש בקלע דוד אליבא ניצב רון. לפני כל ירייה נדרש אישור משטרתי ושלושה צלפים נדרשו לכל מטרה.
מסקנת סאבא היא שבמקרה כמו באום אל פאחם לא נשקפה סכנת חיים לשוטרים שבצומת. היא גם מבקרת את השימוש בשלושה צלפים ותמהה מדוע לא היה שימוש במקום זאת בירי של כדורי גומי (טענת המשטרה על העדר תחמושת לפיזור מפגינים, הינו מחדל לוגיסטי של המשטרה-י.ב.). היא אף טוענת ש"אחרי שהופרכה הטענה שהשימוש בצלפים נעשה בנסיבות של הגנה עצמית, נמצא לכאורה שניצב רון שידל את הצלפים לגרום חבלות חמורות,וכי הוא עשה כן בכוונה שתיגרמנה חבלות כאלה"(עמ' 90).
דומה ששאלת סאבא בסיכום מחקרה מעידה על התשתית הבעייתית של התנהלות מערכת "שלטון החוק: "בעקבות ממצאים אלו קשה שלא להעלות את השאלה אם כך היו נוהגים אילו נהרגו בנסיבות דומות 13 אזרחים יהודים"? (עמ' 120). חזון המדינה הישראלית בה כל אזרחיה הישראלים הינם שווים בפני שלטון החוק,עדין בגדר חזון רחוק מהמציאות הפוליטית של ישראל הלוקה הן בהיותה: מדינת חוק דמוקרטית ליברלית, כמו גם מדינת לאום של כלל אזרחיה.
