גולדסטון נבהל מעצמו

בו-בזמן התעמת גולדסטון עם עדויות גוברות שחשפו כיצד ההאשמות המשפטיות והעובדתיות שצוטטו בדוח, שסופקו על-ידי ארגונים לא ממשלתיים, היו בלתי אמינות, בלתי ניתנות להוכחה, ולעתים אף מזויפות. מאות "הפניות" בדוח (לעתים גם סותרות) מועתקות מטענות בלתי ניתנות להוכחה שהומצאו על-ידי קבוצות אנטי-ישראליות שמשתמשות בזכויות האדם ובמשפט הבינלאומי ככלי נשק המכוונים נגד ישראל. אלה כוללים כוחות-על בינלאומיים כגון 'משמר זכויות האדם' (Human Rights Watch) ו'אמנסטי אינטרנשיונל'; קבוצות ישראליות שממומנות בידי ממשלות אירופיות והקרן החדשה לישראל (NIF) כגון 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ו'עדאלה', וכן ארגונים פלשתינים כמו 'המרכז הפלשתיני לזכויות האדם' ו'אל-חק'.

פירוק ההאשמות הללו החל עם הניתוח המפורט של NGO Monitor מיד לאחר פרסום הדוח. את המגמה הזאת המשיכו אנשים וגופים נוספים, וניסו לחשוף את האשמות השווא: השגריר לשעבר דורי גולד, בדיון עם גולדסטון באוניברסיטת ברנדייס; אלן דרשוביץ, במהלך מצגת באוניברסיטת פורדהם (שגולדסטון בחר לא להשתתף בה); הפרופסורים אבי בל ופיטר ברקוביץ', באירוע של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד; ממשלת ישראל, בפרסומים שהדגימו את הטבע הכוזב של טענות הקשורות לתקריות פרטניות; וכמה אקדמאים במאמרים מלומדים. במאמרו ב'וושינגטון פוסט' הכיר גולדסטון בכך שלוועדה לא היו ראיות לתמוך ב"האשמות של כוונה מראש מצדה של ישראל לפגוע באזרחים", וכי "החקירות שפורסמו על-ידי הצבא הישראלי... מצביעות על כך שאזרחים לא נפגעו במכוון כחלק ממדיניות".

התוצאה של כל הפעולות הללו היא שביטחונו הראשוני וחסר הגבולות של גולדסטון בנכונות הדוח שנושא את שמו וגם בבני בריתו, הארגונים הלא-ממשלתיים - פחת במהירות בחודשים האחרונים.

בסדרת הופעות פומביות בקליפורניה, גולדסטון הרחיק את עצמו באטיות הן מן הדוח והן מתומכיו הנלהבים ביותר. בשיחה באוניברסיטת סטנפורד בחודש ינואר הכיר גולדסטון בכך שמועצת זכויות האדם של האו"ם, שמינתה אותו לעמוד בראש החקירה, היא מוטה נגד ישראל: "הם ממהרים באופן חוזר ונשנה להעביר החלטות וגינויים לאור הפרות זכויות אדם לכאורה שביצעה ישראל, אולם מתעצלים לפעול באופן דומה לאור הפרות חמורות אף יותר של מדינות אחרות".

גולדסטון חזר על הודאה חשובה זו בכמה הרצאות אחרות, כמו גם במאמרו האחרון, שבו הכריז כי "אי-אפשר לפקפק" בהיסטוריית ההטיה של מועצת זכויות האדם של האו"ם. אולי הוא גם הבין שהוא נבחר משום שמועצת זכויות האדם ביקשה למנות, כפי שהעריך מייסד HRW רוברט ברנסטין, "יהודים בולטים הידועים בהשקפותיהם נגד ישראל שיעמדו בראש החקירות".

נאומיו האחרונים של גולדסטון כללו גם תשומת לב גדולה יותר להתקפות הטרור הפלשתיניות נגד ישראל, אשר לרוב הוזנחו בדוחות האו"ם על המלחמה בעזה. לדוגמה, כאשר זכה בפרס מטעם הקבוצה היהודית-אמריקנית הקיצונית הידועה בשם 'תיקון' על תפקידו בחיבור הדוח שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה, נאומו של גולדסטון התעלם מנושאים אלו ובמקום זאת גינה את הרצח באיתמר ואת התקפות הרקטות של חמאס.

גם מאמר הדעה שלו הרחיב נושאים אלו: "לכל הפחות קיוויתי שלאור הממצאים הברורים, שלפיהם חברי הארגון ביצעו פשעי מלחמה רציניים, חמאס יפסיק את התקפותיו. למרבה הצער, לא כך היה. מאות רקטות ופצצות מרגמה נורו לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל... לבסוף, ייתכן שהבקשה מחמאס לחקור את עצמו הייתה מיזם מוטעה. בנוסף, מועצת זכויות האדם צריכה לגנות את הטבח קר-הדם והבלתי נסלח של זוג ישראלי צעיר ושלושה מילדיהם הקטנים במיטותיהם, שהתרחש לאחרונה".

באופן אירוני, המהפך של גולדסטון זכה לתמיכה בתוך האו"ם, בוועדה אחרת של מועצת זכויות האדם, "ועדת המעקב של גולדסטון", שבראשה עמדה השופטת הניו-יורקית מארי מקגואן דיוויס ומטרתה הייתה לעקוב אחר הציות להמלצות דוח גולדסטון. דוח הוועדה, שפורסם במארס, ימים מועטים לפני מאמרו של גולדסטון, גילה כי "ישראל הקדישה משאבים משמעותיים על-מנת לחקור למעלה מ-400 האשמות של התנהגות מבצעית לא הולמת בעזה", בעוד "חמאס לא ביצע שום חקירה בנוגע לירי הרקטות ולהתקפות המרגמות לעבר ישראל". בזמן שההבחנה המוסרית הבסיסית בין ישראל לחמאס הפכה לבלתי אפשרית להכחשה, אפילו בתוך המעגלים של מועצת זכויות האדם, "חזרתו בתשובה" של גולדסטון הפכה לנסבלת יותר.

יש כמה השלכות למהפך של גולדסטון, ולא רק בתחום הדיפלומטי, אולם חשוב גם לציין את ההתפתחות בממד ה"עוצמה הרכה" של הסכסוך הערבי-ישראלי. כפי שכבר צוין, קבוצות שדולה פוליטיות שיחקו תפקיד מרכזי בגיבוש ההאשמות המופיעות בדוח גולדסטון, ולאחר מכן בקידום מסקנותיו המוטות.

כעת, באופן מכריע, מאמרו של גולדסטון חשף את האידיאולוגיה ואת הניצול הלא-מוסרי של זכויות האדם בקמפיינים של הארגונים הלא-ממשלתיים. האם גם הארגונים ימשכו את ידיהם מדוחותיהם בנוגע למלחמה בעזה? האם הם יכלכלו בזהירות יתרה את הצהרותיהם בעתיד בקשר לסכסוך? והאם התקשורת תמשיך לחזור בעיוורון על טענות הארגונים הלא-ממשלתיים ללא אימות עצמאי?

תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל, שלא התחיל בדוח גולדסטון וגם לא ייפסק לאחר מאמרו, הוא סוגיה עיקרית שעמה יש להתמודד בימים אלו. יש לקוות שהכרזתו של גולדסטון תגרום ללחץ מתמשך על ארגונים רבים להודות שהאשמותיהם נגד ישראל היו בלתי מבוססות, תשיב את מאזן הכוחות במלחמה זו, ותחזיר את העיסוק במוסר ובזכויות האדם האוניברסליות אל מחוץ להקשר הפוליטי של הסכסוך הערבי-ישראלי.