לפני למעלה משלושים שנה ירד אנואר סאדאת במדרגות כבש המטוס שהביאו לישראל, ועם ישראל כולו חש שהוא חי בתוך חלום. ידענו שהוא עומד לבוא, צפינו בטלוויזיה בטקס שהוכן לקראת בואו, ולא האמנו שהוא יגיע. גם כשראינו אותו יורד במדרגות, לא האמנו למראה עינינו.
אבל הוא הגיע, ואחר-כך נחתם הסכם השלום. וגם אם לא היה זה השלום שחלמנו עליו, והמחיר היה כואב, בכל זאת הבנו שאנו חיים בפתיחתו של עידן חדש, עידן שבו מדינות ערב ויתרו על רצונן למחוק את ישראל מהמפה. עידן זה, שנמשך כשלושים שנה, הולך ומסתיים מול עינינו. מיום ליום מתרבים הסימנים לכך שבעקבות המהפכה המצרית אנו שבים אל המצב אותו תיאר
יצחק שמיר: היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים, והים אותו ים.
מסתבר שכל מי שהאמין שתהליכים דמוקרטיים מובילים לשלום, שהעמים מעצם טבעם הם שואפי שלום ורק הדיקטטורים השולטים במדינותיהם הם מחרחרי מלחמה, בנה תיאוריה שהמציאות סתרה אותה כבר לפני שלושים שנה. דווקא סאדאת הדיקטטור הוביל לשלום נגד רצון עמו, ועתה, כשרצון העם משפיע יותר על המדיניות המצרית, הולך השלום ומתפוגג. בדיוק בגלל שהרגשנו שלשנאה הערבית כלפינו לא יהיה סוף, לא יכולנו להאמין למראה עינינו כשסאדאת ירד מהמטוס. עתה מסתמן שהמהלך של סאדאת לא בישר את תחילתו של עידן חדש, אלא היה חריג ממהלך ההיסטוריה, העומדת לשוב למהלכה הרגיל, בו אין שום סיכוי לשלום עם שונאינו.
אלא שבמהלך שלושים השנים האלה העולם לא עצר מלכת, והזמן פעל לטובתנו. אימפריית הרשע הסובייטית קרסה, פער העוצמה הצבאית בינינו לבין מדינות ערב הלך וגדל, והבעיה העיקרית שלנו כבר מזמן איננה האיום הצבאי הערבי, אלא החשש מפני תגובת מדינות העולם למהלכים הכרחיים של הגנה עצמית כנגד טרור. ברור לכולנו שאלמלא החשש מתגובת העולם, היינו נוקטים במדיניות עליה המליצו
יוסף לפיד ו
אברהם פורז לפני ההינתקות, ומפגיזים את עזה בתגובה לכל ירי של טיל על אזרחינו. לאמיתו של דבר, ברור לכולנו שאלמלא הגנת העולם, לא היו הערבים אפילו מעזים לירות עלינו טיל אחד. כל מי שזוכר את מלחמת ההתשה, בה היינו כמעט חופשיים ממגבלות, ובכל זאת ספגנו אבדות כבדות, מבין עד כמה התקדמנו מאז ועד היום.
למרות שהיום יותר מתמיד מוכחת האימרה שמאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, ההיגיון אומר שארה"ב ומדינות אירופה לא יוכלו לתמוך במהפך אנטי-ישראלי במדיניות הערבית. יש גבול לצביעות ולהונאה העצמית, וניתן לצפות שבתגובה למהפך כזה, יוקל הלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל. אין ספק שמצבנו היה טוב לאין שיעור לו הביאה המהפכה במצרים לשיפור משמעותי ביחסי ישראל-מצרים, ולהצדקת התקווה שהדמוקרטיה במדינות ערב תביא עימה את השלום. אך גם אם נגזר עלינו לחיות על חרבנו, והשלום אינו אלא חלום רחוק, אנו מצויים היום על קרקע יציבה יותר מאי-פעם, וסביר לצפות שכשם שהזמן פעל לטובתנו בעבר, הוא ימשיך לפעול לטובתנו גם בעתיד.
