מקורות ממשלתיים בטורקיה דיווחו כי ראש ממשלתה רג'פ טאייפ
ארדואן הציע לשרידי ארגון טליבאן לפתוח משרד אינטרסים באיסטנבול, בהסתמך על כוונתה של טורקיה לשמש מתווך הוגן בסכסוך המתמשך בין אפגניסטן ובין פקיסטן. במקביל, פורסם כי המתווך ההוגן ארדואן יסכים להעניק מקלט מדיני למנהיג ארגון הטרור אל-קאעידה אוסמה בן-לאדן.
צעד זה ותמיכתו של ארדואן ביוזמה הפרטית כביכול של מארגני המשט החדש לעזה, המתוכנן למחצית יוני הקרוב (שכנראה יידחה בשל הבחירות הצפויות בטורקיה), והכרוך בעימות בלתי נמנע עם ישראל, משקף יותר מכל את שאיפתו המתמדת של ראש הממשלה הטורקי לרכוש עוצמה פוליטית ולמלא תפקיד מרכזי בנעשה במזרח התיכון ובאסיה. שאיפה זו, יחד עם נאמנותו הבלתי מסוייגת לאיסלאם, מקדמת את טורקיה לקראת הפיכתה למעצמה אזורית. ככזו, היא ניצבת כמתחרה לאירן.
עד סוף שנות ה-80' של המאה הקודמת, התנהלה מדיניות החוץ הטורקית עם הפנים למערב. מאז 1952 היא שותפה לברית הצפון אטלנטית ובהמשך הייתה בין החברות המייסדות של קבוצת 20-G. היא חתומה על הסכמים רב-צדדיים ודו-צדדיים עם מדינות המערב בנושאים שונים, ובמאבקים המדיניים והצבאיים התייצבה טורקיה פעמים רבות לימין המערב, בעיקר לצד ארה"ב. במשך אותה תקופה, לא גילו ראשי המדינה עניין בנעשה באזורנו, מעבר ליצירת דימוי של טורקיה כמדינת גשר בין המזרח ובין מערב, בהסתמך על מיקומה הגיאוגרפי, על היותה הן מדינה דמוקרטית בעלת אוריינטציה מערבית והן מדינה שמרבית אוכלוסייתה היא מוסלמית.
מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת יש ברית אסטרטגית בין טורקיה ובין ישראל, שהייתה עד לזמן האחרון לציר חשוב במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. במסגרת האוריינטציה המערבית שלה, ביקשה טורקיה ב-2004 להתקבל כחברה בקהילייה האירופית, ובאופן בלתי אמצעי שימשה לה הברית עם ישראל נקודת זכות.
חרף העובדה שקצב גידול האוכלוסייתה של טורקיה פחת משמעותית, כניסתה לקהילייה האירופית הייתה אמורה להגדיל את מספר המוסלמים במסגרת האירופאית מ-15 מיליון לכ-90 מיליון. לכן, הסכמת האיחוד האירופי לפתוח בשיחות על צירוף טורקיה בתקופת שלטונו הראשונה של ארדואן נחשבה להישג של מפלגת "הצדק והפיתוח". אלא שסוגיית קפריסין, אי-הכרתה של טורקיה ברצח העם הארמני והתנגדות הציבור בכמה ממדינות אירופה - גרמו, בתום מו"מ ארוך, לדחיית קבלתה של טורקיה לאיחוד. ארדואן הגיב באומרו כי "טורקיה אינה עוד מדינה שסדר היום שלה נקבע על-ידי אחרים, והיא קובעת את סדר יומה בעצמה בלבד", ובכך נתן ביטוי לדרכו המיוחדת.
ארדואן שנבחר בשנת 2002 התמסר תחילה לפתרון בעיות הכלכלה והסדר הפנימי, כשהוא מביא לשלטון את הניסיון שצבר כראש עיריית איסטנבול. הוא נתן העדפה לפן הפרגמטי ושם דגש על מתן שירות, מה שקירב אותו להמוני הבוחרים. את מלאכת העיצוב של מדיניות חוץ חדשה, שהייתה בבחינת שינוי כיוון הדרגתי לעומת מגמות העבר, הותיר ארדואן בידי יועצו לעניני חוץ דאז ושר החוץ של טורקיה מאז 2009, אהמט דבוטוגלו.
בעשור האחרון של 2000 אימצה טורקיה מדיניות של גישור והידברות המבוססת על דוקטרינת העומק האסטרטגי. על-פי מדיניות זו, משקלה של טורקיה במערכת הבינלאומית נמדד על-פי מיקומה הגיאוגרפי כמפגש בין שתי יבשות, כמדינה המבקשת לממש את הפוטנציאל שלה בזכות הקשרים ההיסטוריים עם הבלקן המוסלמי, המזה"ת ומזרח אסיה. לפי תפיסתה של ממשלת טורקיה, למדיניות זו מתלווה ההנחה כי יש להקדיש מאמצים רבים כדי למנוע משברים עם שכנותיה ולזהות אפשרויות של שיתוף פעולה מירבי עימן, כמובן בהתאם לחישובי כדאיות של ראשיה.
אחרי שזנחה טורקיה שלא מרצונה את החלום האירופי ולא מעט מן הרומנטיקה שנתלוותה אליו, היא נקטה מדיניות פרגמטית במזה"ת, תוך שמירת מרחק ונקיטת חשדנות כלפי שליטי אירן המתעצמת, וכל זה על-רקע הקיבעון והקיפאון ששררו עד לחודשים האחרונים במדינות רבות במזה"ת. ממשלת טורקיה בחנה את לקחי האירועים בבוסניה, וארדואן החליט לאמץ את הניאו-איסלאמיזם ולהציג את עצמו כנושא הדגל של ראש מדינה דמוקרטית בשילוב עם מודרניות איסלאמית אפקטיבית, כמודל לביטחון וגאווה מול העולם האימפריאליסטי המערבי.
טורקיה ואירן - המאחד והמפריד
מאז מבצע "
עופרת יצוקה", שכונה בידי ארדואן "פשע נגד האנושות", התקרבה טורקיה לאירן השיעית ולמדינות הציר הרדיקלי. ארדואן אף קיים שיחות עם מנהיג חמאס
חאלד משעל, וזאת בשם "ההידברות" והשאיפה לתווך. ביוזמות אלה פועלת טורקיה בניגוד למדינות החברות עימה בנאט"ו ובניגוד למדינות המתונות שנותרו באזורנו.
אך חרף המאחד בין אירן ובין טורקיה, קיים שוני בסיסי בין שתי המדינות. טורקיה היא מדינה סונית העוברת תהליך של איסלאמיזציה, אך המשטר שלה הוא דמוקרטי ובעל מאפיינים ליברליים. לעומת זאת, אירן המהפכנית היא מדינה שיעית פונדמנטליסטית, טוטליטרית, ודתית במוצהר.
אמנם, לשתי המדינות אין תביעות טריטוריאליות זו מזו, ובשתיהן מדגישים את העובדה שכבר למעלה מ-400 שנה שורר שקט בגבול ביניהן. יחסי הסחר בין המדינות התרחבו מאד תוך זמן קצר יחסית והגיעו להיקף של למעלה מ-10 מיליארד דולר. נציגים משתי המדינות הצהירו על שאיפתם לשלש את היקף הסחר בשנים הקרובות ולחתום על הסכם סחר חופשי. כלכלתה של טורקיה היא ה-15 בגודלה בעולם, והצורך שלה בהגדלת מקורות האנרגיה לשם הרחבת השווקים דוחף אותה לשיתוף פעולה עם אירן. זו האחרונה זוכה בכך לאשנב יציאה מן הבידוד הבינלאומי ומן הסנקציות שהוטלו עליה בעקבות קידום תוכניות הגרעין שלה.
יחד עם זאת, זה זמן רב שטורקיה מתנגדת במוצהר לתוכנית הגרעין האירנית. אך מעבר לנושא הגרעין, קיים פוטנציאל למחלוקות נוספות בין שתי המדינות. שתיהן רואות את עצמן כמעצמות אזוריות, ובכמה נושאים לטורקיה יש דווקא תמימות דעים עם המערב.
בו בזמן שאירן מעוניינת בעירק חלשה ומנותקת עם שלטון של רוב שיעי, מנסה טורקיה להשפיע בכיוון של כינון שלטון בעירק המבוסס על ייצוג של כל חלקי האוכלוסיה, לא מעט בהשראתה של ארה"ב.
כחברת נאט"ו, מעורבת טורקיה באירועים באפגניסטן, ולנוכח ההתקוממות במצרים והאירועים המתרחשים בלוב ובסוריה, מקיים הממשל האמריקני ערוץ קשר עם ארדואן בעניינים אלה.
בשונה מאירן התומכת בחיזבאללה ובפלגים המיליטננטיים של חמאס, מקיימת טורקיה קשר עם הזרוע המדינית של חמאס, הן בכוונה לשתפה במו"מ עתידי עם ישראל והן מתוך תחושת אחריות שהבעיה הפלשתינית נוצרה בשלהי תקופת שלטונה של האימפריה העותומנית. אירן מצידה עושה ככל שביכולתה לפגוע בהשגת הסדר אפשרי, על-ידי מימונם ואימונם של ארגוני הטרור והעברת נשק אליהם. מומחים מניחים כי המשלוחים האלה גברו בשבועות האחרונים, כשאירן מנצלת לצורך זה את מערבולת האירועים במזה"ת.
האינטרסים הכלכליים של טורקיה הביאו אותה גם להידוק קשריה עם סעודיה, ומדינות המפרץ רואות בכניסתה של טורקיה לשותפויות אסטרטגיות באזור זה כסיוע בבלימת כוחה של אירן במפרץ.
טורקיה בראשות ארדואן הידקה את יחסיה עם סוריה הגובלת עימה. בתקופת כהונתו של
אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל, נטלה טורקיה תפקיד מרכזי בניסיון התיווך בין ישראל ובין סוריה. במסגרת פעילות דיפלומטית זאת, התקיימו ארבעה סבבי מו"מ בלתי ישיר בין הצדדים. הייתה אף כוונה לקיים סבב חמישי, אך זה נדחה עקב הקדמת הבחירות בישראל בפברואר 2009. סוריה הפסיקה סופית את השיחות אחרי מבצע "עופרת יצוקה".
ארדואן הוסיף להדק את היחסים עם סוריה, וכיום מתקיים שיתוף פעולה צבאי הכולל בין היתר עריכת תמרונים משותפים בין חיילות האוויר, השריון והרגלים של שתי המדינות באזורי הגבול המשותף. אימונים אלה הופסקו בימים האחרונים בשל המהומות בסוריה, ולא נקבע מתי וכיצד יימשכו.
יחסיה ההדוקים של טורקיה עם סוריה מעוררים חשש באירן, שמא סוריה החילונית תחליף את המשענת האסטרטגית של אירן בזו של טורקיה.
באשר לישראל, מעבר להכרזותיו ולהתנהגותו "הספונטנית", ממקם ארדואן את טורקיה כמתווך בין העולם המוסלמי ובין ישראל והמערב. בכך הוא פוגע בשאיפותיה של אירן להשתמש בסכסוך עם ישראל לשם השפעה על דעת הקהל הערבית. ישראל ממשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים ויחסי סחר ותיירות עם טורקיה, אולם קיים קושי בשמירת ערוצי קשר כבעבר. ישראל מהדקת כיום את קשריה עם קפריסין, יוון ובולגריה המבקשות לשתף פעולה עימנו בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה והתיירות, עד כדי יצירת ברית בלקניית חדשה בלתי כתובה.
כאשר פרצו ההפיכות האחרונות בעולם הערבי, שמרה אירן על שתיקה, בעוד שטורקיה הייתה בין אלה שקראו למובארק לפרוש. ייתכן כי עשה זאת גם בשל שאיפתו להיפטר ממתחרה למנהיגותו ולהנהיג את המודל של הדמוקרטיה הטורקית גם במצרים. ראש הממשלה הטורקי אף ניסה בימים סוערים אלה את כושר התיווך שלו, תחילה בלוב ואחר כך בסוריה, אך גם קאדפי וגם אסד דחו בנימוס את הצעותיו.
בתחום האנרגיה קיים פוטנציאל לסכסוך אפשרי בין טורקיה לבין אירן בכל הקשור לביצוע פרויקטים להולכת נפט ממדינות בעלות אוכלוסיה ממוצא טורקמני השוכנות לחוף הים הכספי - ה"חצר האחורית" של אירן.
נקודה נוספת בחיכוך בין טורקיה ובין אירן היא המאבק על הנהגת העולם המוסלמי. ארדואן הלא ערבי, אשר כונה "יותר ערבי מערבי", זוכה לפופולריות בסקרי דעת הקהל שנערכו בכמה מדינות מוסלמיות, בקרב גולשים לאתר CNN בערבית ובקרב הפלשתינים ביו"ש ובעזה המחשיבים את טורקיה כמדינה התומכת במאבקם.
ארדואן מתמודד בבחירות הכלליות שייערכו בטורקיה בחודש יוני הקרוב בראש מפלגת "הקידמה והפיתוח", ומניחים כי אחריהן ימשיך בצורה זו או אחרת להתקרב לאירן ולחמאס ואף לחיזבאללה.
התרחקותה של טורקיה מישראל מזכה את ארדואן בברכות מאירן. כך, מבקשת טורקיה להחזיק את המקל משני קצותיו, כאשר ארדואן מוסיף לקיים קשרים עם ארה"ב ועם מדינות אירופה.
אמנם, לעת עתה זוכה אירן מפירות ההתנגדות של טורקיה לישראל, אלא שמסתמן כי לטווח הארוך תציב אירן מחסומים לדהירתה של טורקיה לדומיננטיות באזור. נראה כי בסופו של דבר, עלולות שתי המדינות הלא ערביות המוסלמיות המובילות כיום את ההנהגה במזה"ת, למצוא את עצמן משני עברי המתרס, במנותק מן היחס העויין של שתיהן כלפי ישראל וכלפי המערב.
