השלכת כבר הייתה עניין שאפשר לדון בו בלשון עבר, והשליח שהביא את הטלגרמה, רכוב על אופניים, פילס את דרכו בין עלים בחום-צהוב-אדום שכיסו את הקרקע. אורח חשוב עמד להגיע. כך היה כתוב בנייר המרשרש. סוף ספטמבר 1941 בקופנהגן הכבושה בידי הנאצים, רגע לפני החורף. זה היה הזמן שבו בחר ורנר הייזנברג, פיסיקאי גרמני, מנסח עיקרון אי-הוודאות ומנהל פרויקט הגרעין של הרייך השלישי, לבקר אצל מורו וחברו הטוב, הפיסיקאי הגרעיני, מיוצרי תורת הקוואנטים, נילס בוהר. אלא שהוא התייצב מול דלתו כשהוא לובש מדי צבא, ומלווה בשני לובשי מדים אחרים.
השאלה, מה הביא את הייזנברג אל דלתו של בוהר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כששניהם ניצבו משני עברי המתרס, זה כובש וזה נכבש, העסיקה את בוהר ואת הייזנברג עד ימיהם האחרונים. למעשה, היא העסיקה, ועדיין מעסיקה לא מעט מדענים והיסטוריונים של המדע. בסופו של דבר, פני העולם היו שונים לחלוטין מכפי שהם היום, אילו הצליחו הגרמנים לבנות פצצה גרעינית בשלהי מלחמת העולם השנייה. הנאצים היו מודעים היטב ליכולתו של הנשק הגרעיני להטות את הכף לטובתם, והם השקיעו במאמצים לפיתוחו משאבים ומאמצים רבים. מדוע נכשל המאמץ האדיר הזה, שנעשה על-ידי מדענים מהשורה העולמית הראשונה, בראשותו של וורנר הייזנברג?
לא רוצה? או לא יכול? הדעות בעניין זה חלוקות. אחרי המלחמה לא היו המדענים הגרמנים מוכנים להודות כי סייעו, או ניסו לסייע לארצם במלחמה. הם טענו לפיכך שכישלונם לא היה מדעי אלא נבע ממחסור במשאבי מחקר, ומחוסר רצונם שלהם להעניק לגרמניה את הפצצה. האם, באמת, המדענים הגרמניים "גררו רגליים" בכוונה?
אור מסוים על האמת בשאלה זו נשפך כאשר פורסמו תמלילי השיחות בין כמה פיסיקאים גרעיניים גרמניים שהוחזקו בשבי בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה באחוזה כפרית בבריטניה, פארם הול, ליד קיימברידג'. שיחותיהם הוקלטו באמצעות מיקרופונים שהוטמנו בחדריהם. בין העשרה היו אוטו האן, ממגלי הביקוע הגרעיני, וולתר גרלאך, פיסיקאי ומנהל הפרויקט האטומי הגרמני וכן ורנר הייזנברג, המנהל המדעי של מחקר הגרעין בגרמניה.
פרסומי השיחות מורים שהמדענים הגרמניים נדהמו מהעובדה שהאמריקנים פיתחו פצצות ביקוע גרעיניות – והשתמשו בהן. הם היו משוכנעים שהם, הגרמנים, מקדימים בהרבה את עמיתיהם האמריקניים. החדשות המסעירות הובילו אותם לשיחות ערות שהתמקדו בשני נושאים: כיצד בדיוק פעלו הפצצות האמריקניות? ומדוע לא הצליחה גרמניה לייצר נשק גרעיני?
הייזנברג ניסה לשכנע את כל מי שהיה מוכן להקשיב, שהוא עיכב בכוונה תחילה את מאמץ הפיתוח הגרעיני של גרמניה, הסתיר את התקדמותו מן הרשויות ואפילו הדליף מידע לבעלות הברית. אבל השיחות המקדימות בין המדענים הגרמניים מובילות למסקנה אפשרית שלפיה באותה עת הם, פשוט, לא ידעו כיצד פועלת פצצה אטומית והעלו את הסתייגותם המוסרית כמסווה וכתירוץ לכישלונם המדעי-מקצועי.
מאסה קריטית שאלה אחת נותרה ללא מענה: האם הייזנברג ידע איזו כמות של האיזוטופ הבקיע אורניום 235 נחוצה כדי ליצור את תגובת השרשרת שמובילה לפיצוץ גרעיני. אם הוא ידע את האמת, שלפיה נחוצה למטרה זו כמות קטנה יחסית של אורניום 235, כי אז ברור שהוא ידע שהגרמנים יוכלו להשיג את הכמות הזו אם רק יתאמצו באמת. אם הוא ידע זאת, ולא הוביל מהלך להשגת החומר, כי אז ברור שהוא אכן חיבל בכוונה תחילה במאמץ המלחמה הגרמני.
מעולם לא חישבתי את זה הייזנברג, כפי שהוקלט בפארם הול: "בכנות, מעולם לא חישבתי את זה, מאחר שלא האמנתי שאפשר בכלל להשיג אורניום 235 טהור". מצד שני, הוא ידע שבכור גרעיני ייווצר פלוטוניום, המתאים גם הוא לשמש "חומר נפץ גרעיני". בפברואר 1942 נפגש הייזנברג עם אנשי מינהל בכירים במערכת השלטונית הנאצית. בתיעוד השיחות האלה שהגיע לביון של בעלות הברית, מתועד הייזנברג כמסביר שאפשר לבנות כור, שפיצוץ אטומי אפשרי ושהכור ייצר פלוטוניום.
הדרמה הגלומה במפגש בין הייזנברג לבוהר – כמה חודשים לפני השיחה המתועדת הזאת עם נציגי השלטון הנאצי – הבשילה למחזה על שולחנו של הסופר, העיתונאי והמחזאי האנגלי מייקל פריין. ההצגה "קופנהגן" הועלתה לראשונה במאי 1998 בתיאטרון הלאומי הבריטי, בבימויו של מייקל בלייקמור, והוצגה יותר מ-300 פעמים. באפריל 2000 עלתה הפקה אמריקנית בברודוויי, וזכתה בשלושה פרסי "טוני": למחזה הטוב ביותר; לשחקנית הטובה ביותר (בלייר בראון, בתפקיד מרגרט); ולבמאי הטוב ביותר (מייקל בלייקמור). מאז תורגם המחזה לשפות שונות והועלה בארצות רבות. בשנת 2002 עובד המחזה לסרט טלוויזיה בהפקת ה-BBC.
המחזה מתקיים בשום-מקום, בו נפגשות דמויותיהם של ורנר הייזנברג, נילס בוהר, ואשתו מרגרט, ומנסים להבהיר, קודם כל לעצמם, מה בדיוק קרה שם, ביניהם, בקופנהגן של 1941. האם הייזנברג ניסה לגנוב מידע מבוהר כדי להשתמש בו לבניית פצצה גרעינית בשירות הגרמנים? האם ניסה להגיע איתו להבנה שמדענים משני צידי המתרס יימנעו מבניית פצצות גרעיניות? האם ניסה להעביר מסר שלפיו הוא, הייזנברג, מאט בכוונה את הפרויקט הגרמני? האם קירבת המחשבה בין שני הפיסיקאים הגדולים באמת חזקה מקרבת דם ומנאמנות פטריוטית? עד כמה חשוב לאדם להיות מובן על-ידי זולתו? שהרי בוהר והייזנברג ידעו היטב שאין בעולם איש שיכול להבין אותם טוב יותר מאשר "הצד השני". הדרמה, במקרה הזה, היא פנימית לחלוטין, תערובת נדירה של רגשות, תחושות, שאיפות – ונוסחאות פיסיקליות שאינן מובנות ל"בני תמותה".
הפקה ישראלית של המחזה, בתרגומו של
אהוד מנור, הועלתה בתיאטרון הקאמרי באפריל 2001, בבימויו של מיכה לבינסון. עודד תאומי נכנס לדמותו של נילס בוהר. אוהד שחר היה ורנר הייזנברג, ושרה פון שוורצה הייתה מרגרט. ההצגה זכתה לביקורות נלהבות. לבינסון זכה בפרס במאי השנה על-שם יוסף מילוא. לפון-שוורצה הוענק פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה של השנה.
מכתבים למגירה הצלחת המחזה הובילה לפתיחה מוקדמת של הארכיון של נילס בוהר, שלפי בקשתו היה אמור להיפתח רק ב-2012. שם נחשפו מכתבים שכתב – אך לא שלח – להייזנברג, ובהם הביע תקווה שהייזנברג יסביר, סוף-סוף, מדוע בדיוק הגיע לביקור בקופנהגן. תשובות, כמובן, לא נמצאו שם.
ועדיין, אחרי ככלות הכל, לאחר ניתוחים היסטוריים מעמיקים, וחקירות ארכיוניות מקיפות, נותרו בוהר והייזנברג בבדידות המזהרת של גאונים שבני-תמותה אינם מסוגלים להבינם. בכל זאת, רק הייזנברג הבין את בוהר, ורק בוהר יכול היה, אולי, להבין את הייזנברג, ולהציע תשובה (פשוטה, כדרכו), לתעלומת הביקור השנוי במחלוקת בקופנהגן. האם ההבנה הזאת שמציע פריין ב"קופנהגן" נולדה רק מהצורך האמנותי-דרמטי? או שמא הייתה גם נחלתם של הפיסיקאים האמיתיים, בחייהם? זו שאלה שתישאר, ככל הנראה, תלויה ועומדת.
הסבר אפשרי לכישלון הגרמני יכול להתבסס על העובדה שהם התנהלו בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת. האפשרות להפקת אנרגיה ממקורות גרעיניים קיבלה לא פחות תשומת לב מהאפשרות לבנות פצצה גרעינית. מכיוון שהגרמנים הניחו שהם מתקדמים בהרבה מעמיתיהם האמריקניים, הם נמנעו מ"ללחוץ על דוושת הגז". הם סברו שמוטב להימצא במצב שבו הפצצה מצויה בהישג יד, כך ש"בעת הצורך" יוכלו לפתחה במאמץ מרוכז בתוך זמן קצר. במילים אחרות, ייתכן שהעולם החופשי חייב את חייו לאותו סיפור ישן, שבלוני וכמעט משעמם, על יהירות ושאננות שמכשילות את המעצמות ומובילות לנצחון ה"אנגרדוג".
אם כך, מדוע בסופו של דבר הופיע הייזנברג על מפתן דלתו של בוהר בקופנהגן? הנה מילות הסיום במחזה:
מרגרטה: אבל למה הוא בא? מה הוא ניסה להגיד לך?
בוהר: יותר מאוחר הוא דווקא הסביר את זה.
מרגרטה: הוא הסביר שוב ושוב ושוב, ובכל פעם שהוא הסביר, זה נעשה יותר ויותר מעורפל.
בוהר: קרוב לוודאי שהוא בא מסיבה פשוטה, אם חושבים על זה: הוא פשוט רצה לדבר.
