|
|
|
|
השופטים נסו והאולם ננעל. ביהמ"ש העליון [צילום ארכיון: בוצ'צ'ו]
|
|
|
|
|
מהומה פרצה הבוקר (ב', 6.12.04) בבית המשפט העליון בירושלים, בעת שהשופטים הקריאו את פסק הדין בעתירת אנשי מאהל מחוסרי הדיור שזכה לכינוי "כיכר הלחם", בה דחו את ערעורם וקבעו כי עליהם לפנות את המאהל שהקימו מול משרד האוצר בתוך שבוע ימים.
עם קריאת פסק הדין, פרצו תושבי המאהל בקריאות בגנות השופטים וצעקו לעברם קריאות שונות, ובין היתר: "אתם גוזרים עלינו גזר דין מוות", "מדינה פושעת", "זכותנו למחות", בית משפט לא לעשירים" ו"די, נמאס כבר". השופטים אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי, מיהרו לצאת מהאולם תחת חסותם של משמר בתי המשפט, שהוזעקו מעמדותיהם. תוך כדי חילופי מהלומות, הרחיקו אנשי המשמר את אנשי כיכר הלחם מהאולם ונעלו אותו.
"רק העשיר מכה את העשיר"
גם מחוץ לאולם המשיכו המתפרעים בקריאות הגנאי כלפי השופטים. יו"ר עמותת "מכל הלב", ישראל טוויטו, הבטיח כי במהלך חג החנוכה יהפוך המאהל "לחנוכיה אחת גדולה". אחד מ-35 אנשי המאהל אמר, כי לא נשקפה לשופטים סכנה מצד המתפרעים. "אנשים מותר להם למחות בקול רם, כדי שהשופט ישמע את החלש. אבל להגיד שמישהו יקום ויפגע בשופט - חס ושלום, החלש לא מכה, הוא רק מוכה כל הזמן. רק עשיר מכה בעשיר".
לאחר שאנשי המאהל חזרו ל"כיכר" שלהם, הם החלו להוציא את הציוד שלהם מהאוהלים ולהבעיר אותו. חלקם האחר החליטו לחסום את הכביש הסמוך. המשטרה הזדרזה להגיע למקום בניסיון לפתוח את רחוב קפלן לתנועה, ועצרה כמה מהמתפרעים.
ביהמ"ש: אין להשלים עם אמצעי מחאה קיצוניים כאלה
הערעור של אנשי עמותת "מכל הלב" הוגש לאחר שאלה הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. העותרים והעיריה הסכימו, כי העתירה תידחה בכפוף לכך שתישמר זכותם לערער לבית המשפט העליון, וכי יינתן צו ביניים שיקפיא לפי שעה את המצב הקיים במקום, עד למתן הכרעה בערעור. השופטת מוסיה ארד נתנה תוקף של פסק דין להסכמה זו.
יש לציין, כי לא כל השופטים שהקריאו את פסק הדין הם אלה שכתבו אותו. את ההחלטה העיקרית כתבה השופטת פרוקצ'יה. היא קבעה, כי "תפיסת חזקה מתמשכת, בלא הגבלת זמן, באיזור נרחב המיועד לשימוש הציבור, תוך הצבת אוהלים וכן מתקנים שונים לסיפוק צרכי מגורים שוטפים של חברי הקבוצה הינה הפרה ישירה וברורה של הוראות חוק העזר העירוני".
היא הוסיפה, כי "זכות הביטוי והמחאה היא אכן זכות בעלת מעמד-על במשפט, אך אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבוריים חשובים. זכות המחאה אין פירושה התרת הרסן ויצירת אנרכיה שבה כל איש הישר בעיניו יעשה. קשה להלום כי בשם חופש הביטוי והמחאה – ותהא תכלית המחאה חשובה ככל שתהא – תבקש קבוצת אזרחים לתפוס חזקה ממושכת וללא הגבלת זמן ברחוב ציבורי של עיר, ותתמקם שם על מאהליה ומתקניה אגב שיבוש רצוף של התנועה במקום, יצירת מפגעי תברואה, ופגיעה חזותית מתמשכת במראה פני המקום".
לא ניתן להכשיר התנהגות כזו
"חברי הקבוצה בהתנהגותם עושים דין לעצמם, ומניחים כי זעקתם לפתרון מצוקתם יכולה להיעשות בכל אמצעי ובלא הגבלה כלשהי. חריגתם מן החוק, מן הסדר המקובל ומן הכללים הנוהגים לצורך קיום הפגנת מחאה היא קיצונית ואינה ניתנת להכשר... אמצעי המחאה שחברי הקבוצה נוקטים בו חורג באופן קיצוני מן המידתיות הראויה ואין להשלים עימו".
לעמדתה של פרוקצ'יה הצטרפו השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין. האחרון הוסיף, כהרגלו יש לומר, גם את התייחסות המשפט העברי לסוגיית האיזון בין המחאה החברתית לבין כיבוד החוק ברשות הרבים.
בסוף החלטתם, ציינו השופטים כי לפנים משורת הדין ו"לאור מצבם הכלכלי הדחוק של המערערים", הם לא פוסקים להם את הוצאות המשפט. פרקליטם, עו"ד ד"ר שמואל סעדיה, ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין ב-15 יום, כדי לאפשר לו להגיש בקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים. השופטים סירבו להיענות לבקשה, וקבעו כי "פסק הדין הותיר 7 ימים לפינוי מרצון של חברי הקבוצה. אין אנו רואים מקום להארכה נוספת של עיכוב ביצוע הפינוי".
ח"כ ברונפמן: זו פסיקה מבישה
חבר הכנסת רומן ברונפמן (מרצ-יח"ד) שנכח בדיון, אמר בתגובה כי הוא "מצר על-כך שבית המשפט הסתפק בהחלטת פינוי מבישה בלי לומר את דברו על הזכויות החברתיות". לדבריו, "הממשלה רומסת את הזכויות החברתיות של האזרחים ומביאה את השכבות החלשות לייאוש טוטאלי".
ברונפמן הוסיף, כי הוא מקווה שהרכב מורחב של שופטים, בראשות הנשיא אהרן ברק, "ישלים את החסר בפסיקה".
פונו מכיכר המדינה בתל אביב ועברו לירושלים
פרשת כיכר הלחם החלה בשנת 2002, כאשר עשרות מחוסרי דיור השתלטו על כיכר המדינה בתל אביב, במחאה על הגזירות הכלכליות. הקבוצה הציבה במקום שנתפס על-ידה שלטי מחאה גדולים ו"הדביקה" לאתר את הכינוי: "כיכר הלחם" שנועד לסמל את מאבקה. ניסיונות של העיריה לפנותם מהמקום, בין היתר על-ידי ניתוקם מהמים והחשמל, עלו בתוהו.
בחודש מאי 2003, יותר מ-9 חודשים לאחר הפלישה, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב שהעיריה רשאית לממש את צו הפינוי שהוציאה להם, לאחר שקבע כי אלה "חרגו מגבולותיה הסבירים של מימוש זכותם להפגין ולמחות. ההשתכנות המתמשכת שלהם בכיכר עולה כדי הפרה של זכות הציבור לשימוש בכיכר, שימור חזות פני הכיכר, ומניעת מפגעים ומטרדים. וכבר אמרתי שהפרה כמותית זו התגבשה להפרה איכותית. בשום פנים ואופן אין לומר שלא ניתנה לעותר ולמצטרפים עימו אפשרות לממש את זכות ההפגנה והמחאה".
השופט ד"ר עודד מודריק ציין עוד בהחלטתו, כי "במדינת חוק אין אדם יכול לעשות דין לעצמו, גם אם מצבו עגום מצבו ואף אם טענותיו צודקות. אין להשלים עם פגיעה מתמשכת בחוק. זכות המחאה וההפגנה איננה היתר להפרת דין, לתפיסת שטח, בוודאי שטח פרטי, אך גם שטח ציבורי ולנהוג בו מנהג בעלים. שתיקה או היעדר פעולה כנגד השתלטות על שטחים ללא היתר, עלולה ליצור בציבור תחושה של אזלת-יד הרשות, של הפקרות ואנרכיה".
עע"ם 3829/04 ישראל טוויטו נ' ראש עיריית ירושלים
