הדבר המרגיז ואף מדאיג לגבי העיתונות היום הוא שאי-אפשר להעריך אותה לפי שיעור קומתם של עיתונאים בולטים שהציגו הישגים עיתונאיים חשובים. אלה היום היוצאים מן הכלל בתוך מגמה של הסתאבות העיתונות והפיכתה לכפופה לאג'נדות שבינן לבין עיתונות טהורה המרחק רב.
פרסי העיתונות הממסדיים ניתנים בדרך כלל לכתבים ותיקים שכבר אפשר לתפור להם תיק של מפעל חיים. פרס אלטרנטיבי היה ראוי להעניק לכתבים תחקירנים צעירים בדרך כלל, על כתבות ספציפיות. שני התחקירנים הבולטים היום בעיתונות הישראלית הם יפעת ארליך וקלמן ליבסקינד. הם ראויים להמלצות לפרסי עיתונות. יפעת ארליך פרסמה ב
עיתון זה כתבת תחקיר חשובה ביותר על ארגון 'יש דין', עוללותיו ועלילותיו. לפני כן פרסמה כתבות תחקיר מעמיקות אחרות. בערוץ 2 רשמה את ההישג של תחקיר נשות הטליבאן המקומיות. ליבסקינד ממשיך במסלול המקצועי המבריק שלו, שהחל ב'מקור ראשון' לפני 12 שנים בערך. אך דווקא כתבות התחקיר שלו על
יואב גלנט שייכות לסוג העיתונות המשרתת מטרות זרות. אין זה אומר דבר על התחקיר עצמו שמבחינה מקצועית היה לעילא ולעילא. אבל העובדה היא שהכתבה עמדה במוקד סופת שנאה אדומת עיניים, כאילו גלנט הוא פושע ו"מאפיונר" מושחת, כפי שציווח סגן השר מיקי איתן.
רביב דרוקר השקיע עבודת תחקיר מדהימה, דחוסה ובעלת נפח - אבל על מה? על נסיעות ובתי מלון וחשבונות ניקוי יבש מלפני חמש ועשר שנים של בני הזוג נתניהו. מטרה אחרת, ולא הוספת ידע משמעותי לציבור, מסתתרת מאחורי התחקירים הכל-כך מושקעים, שהלוואי והמאמץ שהושקע בהם היה מכוון למטרות בעלות ערך עיתונאי של ממש.
ב'הארץ' אי-אפשר שלא לציין את כתבת הענק של גידי ויץ על
מרטין שלאף ומוטביו מלשכת ראש הממשלה לדורותיה. 'הארץ' משום מה התעלם במשך שנים מסוגיית מרטין שלאף, שהועלתה כמה פעמים בכתבות בולטות ב'מקור ראשון' על-ידי פזית רבינא כמו גם על-ידי צמד תחקירנים ששמותיהם עדיין חסויים. גידי ויץ לקח את הסינופסיס של תחקירי רבינא והרחיב מאוד ועיבה בפרטים ובעלילות שלא נודעו קודם.
אבל כל ההישגים האישיים האלה זוהרים על-רקע אפור מאוד: הנטייה של העיתונות בישראל לכופף את הסטנדרטים שלה לטובת מטרות פוליטיות או עסקיות מפוקפקות. 'הארץ', שהוא בסך הכול עיתון איכותי, הידרדר מהפסגה של
חנוך מרמרי לדיוויד לנדאו ומדיוויד לנדאו לתהום של
דב אלפון. דב אלפון לא זקוק לפרסים. את שלו הוא קיבל בלונדון והשווה שם בין צה"ל לחמאס. תיקו מוסרי, אליבא דאלפון. ביוני 2002, בשיא האינתיפאדה, יצא לי לשמוע את חנוך מרמרי שהיה אז עורך 'הארץ' מרצה בפני קהל גדול וצמא בכינוס עיתונאים בינלאומי בבלגיה. זה היה כחודשיים לאחר הקרב בג'נין שהוצג על-ידי הפלשתינים כטבח. מרמרי לא התייפייף ולא ניסה להתחנף לקהל שבחלקו היה אנטי-ישראלי, אלא פירט בנוקדנות עובדתית יבשה את כל השקרים שהופצו נגד צה"ל בקרב הזה; הוא אף ציין את חלקה של
עמירה הס בהזמת שקר הטבח. מרמרי כעורך ראשי היה פטריוט גדול של הדמוקרטיה, של העיתונות הישראלית החופשית והתוקפנית, ו-כן - גם של מדינת ישראל, אף כי מזווית מאוד שמאלית.
היום משרת העיתון אג'נדה של השחרה כנגד הלבנה. השחרת המדינה, הלבנת כל מי שנגדה, החל מחמאס, דרך אובמה, אבו-מאזן ועד כל הארגונים סייעני הדה-לגיטימציה.
לכן פרס ישראל האלטרנטיבי לעיתונות הולך השנה לא לעיתונאי אלא למבקר העיתונות הגדול, השופט
נעם סולברג, שהרשיע את
אילנה דיין בהוצאת לשון הרע על סרן ר', ובאותה הזדמנות גם רשם גיליון אישום נגד התקשורת בישראל.
הנושא שבו דן השופט סולברג נמצא עכשיו בערעור בבית המשפט העליון. גם אם אילנה דיין תזוכה שם, זה לא יהיה זיכוי מחמת אמירת האמת ותחקירנות מזהירה, אלא מנימוקי
חופש הביטוי שפסיקות בג"ץ הרחיבו אותו עד כדי קרע בציבור. סולברג קבע כי "התמונה העובדתית המתקבלת בתודעתו של הצופה הסביר שונה מעובדות האמת שינוי ניכר, לרעת התובע ולגנוּת שמו הטוב ודמותו. כך לגבי הרקע לאירוע, מבחינת תיאורהּ של המנוחה כילדה תמימה בדרך לבית הספר; כך בנוגע לתיאור מקומה ביחס למוצב וביחס לאב"ם, ולעילת הפתיחה באש; כך בתיאור הירי שירו חיילי המוצב; בהצגת הסתערותו של התובע; בתמונת המציאות שהייתה בתודעתו בעת הירי שביצע; באופן שבו בוצע הירי; בהתעלמות ממרכזיות עניינו של התיק; בהצפּנת ירי הצלף; באופן הצגת המשפט שאמר התובע בקשר בסיום האירוע ובהוצאתו מהקשרוֹ; באופן הצגת גילהּ של המנוחה כנמוך מכפי שהיה; בהעלמת גרסתו של התובע, שהתבררה כנכונה, כי חייליו העלילו עליו עלילות שקר.
"באלה סטו הנתבעות מן האמת, ויצרו בעיני הצופה תמונת מציאות שגויה. הובטח לו, לצופה, בתחילת הכתבה, כי 'מה שעולה מתוך חומרי החקירה... הוא די ברור מבחינת העובדות' (בפתיח לכתבה), והנה התברר לנו כי לא מיניה ולא מקצתיה. בעמל רב - למעלה משלושים ישיבות ומאות עמודים של פרוטוקול - עלה בידי בית הדין הצבאי לחשוף את התמונה העובדתית המלאה ביחס לאירוע, וההצהרה היומרנית של אילנה דיין כי העובדות הן ברורות התגלתה כחלולה".
הכתבה של אילנה דיין על וידוא ההריגה של הילדה בת ה-14 ברפיח על-ידי המ"פ ר' מגבעתי היא אֵם הכתבות שנועדו לצורכי לוחמה פסיכולוגית נגד צה"ל, יצירת דמורליזציה בציבור וערעור האמון של הציבור בצה"ל ובפיקוד שלו.
"עיון בכתבות שפורסמו לאחר שידור הכתבה מעיד על המפנה שחוֹללה הכתבה", תיאר השופט סולברג את ההשפעה הממאירה שיש לסוג העיתונות הזה. "למחרת השידור, ביום 23.11.04, פורסמו כתבות וטורי-דעה בעיתונים רבים, ובהם ציטוט תכנים מן הכתבה, הסתמכות עליה וניתוח מסקנותיה. ב'
ידיעות אחרונות' פורסמה כתבה תחת הכותרת 'כאן קודקוד, כל מי שזז, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו', ובכותרת המִשנֶה צוין כי 'בניגוד להכחשותיו ולניסיונותיו להשפיע על העדים, הקצין נשמע בהקלטות מדווח לחייליו: 'וידאתי את ההריגה". לצד הידיעה פורסם טור של עֹפר שלח, מנתח את הכתבה ששודרה אמש, ומביע זעזוע וסלידה ממה שראו עיניו: 'מותה של איימן האמס הוא אירוע איום ועדיין הוא מסוג הדברים שקורים כשהחיה שבאדם משתחררת בתנאי מלחמה...', ומוסיף מילים קשות ובוטות נגד התובע ומפקדי צה"ל בכלל".
אחד המוטיבים המרכזיים בכתבתה של אילנה דיין היה הניסיון לרסק את אמינות תחקירי צה"ל על האירוע. מי שהאמין לה אכן השתכנע כי אלה היו שקריים. השופט סולברג קבע כי הוכח שהתחקירים היו קרובים לאמת - הרבה יותר מכתבת 'עובדה'. הוא גם עלה על תופעת סגירת השורות בקרב הברנז'ה המקצועית. כשניתח את חוות הדעת המקצועיות של כמה מבכירי התקשורת שהופיעו במשפט מצא כי אותם ביטויים ואותן קלישאות ניתוחיות חוזרות בשלוש חוות הדעת העצמאיות. הכיצד? זה ייתכן רק אם תואמו והוכתבו על-ידי אותו גורם. הוא גם הזכיר את מאמציו של האלוף
גיורא איילנד, בידיעת אילנה דיין ובתמיכתה, להוריד את סרן ר' מהתביעה; זה לא יועיל לו לקידום הקריירה.
הכתבה השגויה במתכוון הדהדה גם בתקשורת הזרה, בבריטניה בייחוד. אין ספק שכתבות מהסוג הזה סללו את הדרך לדוח גולדסטון חמש שנים מאוחר יותר. אילנה דיין ציינה בראיונות שונים כי רצתה להציג את הסיטואציה המתוחה והבלתי אפשרית של חיילים בקרב אוכלוסיה אזרחית סמוך לציר פילדלפי. אין ספק שכמו במקרה דרום לבנון, לחצים תקשורתיים מהסוג הזה הביאו לנטישת ציר פילדלפי, ועכשיו מי שצריך להתחכך בתוצאות הנסיגה הזאת הם אזרחי דרום הארץ. לחיילינו שלום. גם לאילנה דיין שממשיכה כרגיל ב"בית של החיילים".
