המורה נכנסה לכיתה וקראה שמות. הסתכלתי על הילדה, עולה חדשה שלא ידעה לדבר בשפה העברית, והיא נראתה לי קצת עצובה. 'בהפסקה אני אגש אליה,' אמרתי לעצמי. מאחורי הילדה ישבה חבורה של תלמידים בריונים ובראשם ירון. כל הילדים פחדו מירון כי הוא נראה מאיים בגלל הגודל שלו והחוזק שלו, ואני פחדתי שהם יציקו לתלמידה החדשה.
לפני השיעור ניגשתי לילדה החדשה והצגתי את עצמי: "שלום, קוראים לי ליהיא. איך קוראים לך?" שאלתי, אבל היא לא ענתה. "ליהיא," קראה לי המורה, "אני מבקשת שתעזבי את התלמידה החדשה, אני רוצה להתחיל בשיעור." התכוונתי להגיב על דבריה של המורה, אך לפתע נשמע הצלצול והתחיל השיעור. המורה, גברת אדלה, ביקשה להתחלק לזוגות. ניגשתי לילדה החדשה, ושתינו התחלנו לעבוד על ציור משותף לכבוד חג הפורים. כל כך נהנינו שלא שמנו לב שהשיעור האחרון נגמר. לאחר שיצאנו מהכיתה נופפתי לשלום לחברתי החדשה ורצתי הביתה. חשבתי איך הצלחתי לתַקשר עם הילדה שאינה מדברת עברית בשפת הסימנים.
כשהגעתי הביתה שאלתי את הוריי איך אפשר להתחבר לילדה שאין לה אותה שפה כמו שלי. "סליחה, חומד, אין לי כרגע רעיונות," ענתה אימא. "לי יש," אמר אבא. "את יכולה לנסות ללמד אותה את השפה שלך!" השארתי את אבא בסימן שאלה והלכתי לאמבטיה. בארוחת הערב חשבתי איך ללמד את הילדה החדשה עברית.
הגיע הבוקר ונזכרתי בדבריו של אבא. התארגנתי מהר ורצתי לבית הספר. הגעתי ממש שנייה לפני שאדלה נכנסה לכיתה והודיעה שהיום יש שיעור חופשי. בזמן שכולם שיחקו בחוץ ניגשתי לילדה החדשה ושאלתי אותה שוב: "איך קוראים לך?" אחר כך שמעתי מפיה לחשוש קטן "מאיה, קוראים לי מאיה." ממש התרגשתי כי הבנתי שעכשיו מאיה ואני חברות.
