הכול התחיל כשהייתי בת חמש. קיבלתי הודעה שאמי ילדה בת. נורא התרגשתי כשהבנתי שיש לי אחות. הרגשתי מין חמימות כזו שהתפשטה בכול גופי. הלכתי לבקר את אמי בבית היולדות. שם ראיתי בפעם הראשונה את אחותי הקטנה, שנראתה כל כך קטנה ומתוקה.
לאחר שנתיים הבנתי שלאחותי הקטנה יש בעיה. היא נראתה שונה מילדים אחרים. מה זאת אומרת שונה? היא נולדה עם פגם שנקרא בלשון רפואית "תסמונת קרוזון", מחלה שמעוותת את הפנים. כשראיתי איך פניה מתעוותים הייתי נורא עצובה. היה קשה לי לחשוב שכך אחותי צריכה לחיות ולהיראות. אבל כשהכרתי את האופי המקסים שלה, הרגעתי את עצמי ולא התייחסתי לצורתה.
לאחר כמה שנים התחילה אחותי את לימודיה בכיתה א', בבית הספר שבו גם אני לומדת. פחדתי שיצחקו עליה, שילעגו לה, שיציקו לה, ולא יתייחסו אליה בכבוד. בהתחלה ראיתי שכולם מסתכלים עליה, והרגשתי מבוכה. הייתי כל כך עצובה, שלא שמתי לב מה אני עושה. גם אני התרחקתי ממנה כשדמעות חונקות את גרוני. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר על תחושותיי. לא עשיתי כלום בנידון. תמיד התחבאתי ממנה, ועל כך גם שנאתי את עצמי.
יום אחד הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להמשיך להתנהג כך. אמרתי לעצמי: כמו שאני יודעת לאהוב את אחותי בשל יופייה הפנימי, כך ילמדו גם אחרים לעשות. מאז המצב נהיה סביר יותר. הבנתי שמי שמכיר אותה מתייחס פחות לצורת פניה ומתרגל אליה. הסבירו לי שהתחושות שלי היו טבעיות, וזה נתן לי תחושת ביטחון. היום אני עדיין קצת חוששת ודואגת שהחיים שלה לא יהיו קלים, אבל המצב הולך ומשתפר, ואני מרגישה חופשייה יותר, הוקל לי. בסך הכול פתרתי את הבעיה שלי, ואני יכולה לנשום לרווחה.
