הרצאה של דב אלבוים ברעננה ב-6.5.11 עסקה בקיומה של רוחניות בתורה ("בברית הישנה"). בניגוד לתפיסת עולמם של מייסדי הנצרות היהודים, בעת משבר האמונה שהתרחש לאחר החורבן, שטענה שהתורה ממעיטה ומבטלת את הרוח, ומטיפה להתמקדות "בבשר", הקפדה על קיום המצוות הארציות של הדת - הביטוי האמיתי לאמונה.
אותו משבר הביא ליצירת תפישה חדשנית בראיית האמונה היהודית, שהטיפה דווקא להתחברות לרוחניות ולהפחתה בחשיבות הדקדקנות שבקיום מצוות, תהליך שהביא בעקבותיו, תחת לחצי התחרות והחיכוך מול השמרנות, לפתיחתה של האמונה לגויים ולכתיבת הברית החדשה. בהכרח המצב הזה יצר את הפירוד והקרע מן היהדות, ולהסתגרותה של היהדות, ככל שגדל קהל המאמינים והתומכים בדת החדשה, שטענה לצמיחה מתוכה של הדת הישנה והציגה עצמה כהמשכה המחודש.
דב אלבוים מנסה "באותות ומופתים" להראות שבברית הישנה, מימי משה, מובנית הרוחניות בצד הגשמיות והן שלובות אחת בשניה. המסקנה המתבקשת, שמובילי הדת והוגיה במשך כאלף שנות קיומה, עד לחורבן בית שני, מימשו והתירו רק את הצד הגשמי, תוך הקפדה יתרה על קיום מצוות המעשה היומיומי, ונמנעו מלתת בטוי לחלק הרוחני שבברית, גם כאשר זה היה קיים. התנ"ך שמכיל בתוכו יצירה רוחנית, מעיד על כך שאכן התקיימה כזאת כבר אז למרות שהתורה מתנגדת כטענת המחדשים שלאחר החורבן.
מזווית הראיה החילונית שלי, נראה שהתורה אכן עוסקת "בבשר" כטענתו של שאול התרסי (פתרוס), מיסדה של דת הנצרות. בהבנה של היותה תורת חיים, משדרת התורה, שאל לו לאדם להתחבר אל הרוח שנתנה לו, ועליו אכן להתמקד בקיום מצוות הדת שהן מהות האמונה.
הרוחניות קיימת בתורה במלואה ובצורה מפורשת, ובמה לידי ביטוי במילה אחת: והיא השם המפורש של האל, שנאסר באיסור חמור, על המאמין, לפחות המאוחר, להגותו!. זאת מתוך התפישה שמתן כינוי או שם, הוא צורך אנושי והכרחי בחשיבת האדם.
"יהוה" לתפישתי, הוא הגדרה מטפיזית להעדרו של כל זמן בהתייחס לאל, או תאור בלשון אנוש, למצב של איחוד של הזמנים, של העבר ההווה והעתיד. זה חיבורן של המילים "יהיה", "הווה", "היה" למילה אחת שאינה ברת קיים וחסרת משמעות לאנוש. בעולם הגשמי בו מצוי האדם ("אליו גורש מגן העדן", המקום שבו כנראה לא שולט הזמן. זה גם הסבר אפשרי לתאור בריאת העולם בששה ימים בלבד, כי הרי הזמן האלוהי נטול והימים באים להציג את שלבי הבריאה ומן הסתם נעשה שימוש מעשי בעוצמה הדתית כדי להצדיק ולהשליט את לוח הזמן האנושי בן שבעת הימים). לכן מטיפה התורה להמעטת הרוחניות "המגדילה", ולהקטנת האדם למימדי הגשמיות שעליה נתנו לו כלים מספיקים כדי להבין ולשלוט.
המבואות מהתורה לרוחניות, שמציג אלבוים להצדקת טיעוניו, הם מתאורי בריאת האדם בספר בראשית ומהצווים של מתן תורה בהר סיני (לוחות הברית). ואתייחס אליהם אחת לאחת:
- מתוך בראשית א 27: ..."בצלמו בצלם אלוהים... ברא אותם". המילה "בצלם" בהבנת רוח הנקרא, לא באה כדי להאציל רוחניות אלוהית על האדם, אלא מסיבה מעשית: למנוע מהמאמין אז ובכלל, את הצורך הנהוג ליצר לאל צלם, עצם כדי לפנות אליו. דמות האדם עצמה היא צלם האל.
- מבראשית ב 7: "ויצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ברור שהאדם כולו יציר החומר הארצי (בל לו לתעות בנבכי נפשו ולהשלות עצמו, שיש בו שמץ חומר או רוח אלוהיים!) הוא חי נושם "ונפש", רק כי האל הפיחם באפיו כדי שיתקיים.
- מבראשית ה 1-2: "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו: זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום הבראם." זה תאור שכל מטרתו המעשית, מניעת כל ספק וחשש לגבי העדפה אמונית של האל את הזכר או הנקבה. באותו שלב או יום, בו-זמנית ובמקביל נוצרים ומבורכים שני המינים. ודמות שניהם דמות האל. שניהם לא זקוקים לצלם חיצון והזכר אינו רשאי לדרוש מהנקבה לראות בו את צלם האל מעצם זכרותו.
גם לטענה שעשרת הדברות הן רוח אין אחיזה בכתוב. ואסביר את עצמי: (ואתייחס לארבעת הצווים הראשונים "הרוחניים")
- "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני": בעולם הגשמי ההוא, שבו הייתה "אינפלציה אלילית" והיו התמחויות של אלים כמעט לכל תכונה אנושית טיפוסית ותופעת טבע קבועה ו/או מחזורית, נוצרה תחרות יריבות ועוינות שנאה והרג, בשם האמונה, והגרוע מכל התקיים כאוס בקרב כוהני הדת שהתפרנסו כבר אז מיכולת וצורך בתווך בין המאמין למושא אמונתו. הייתה בעיה גשמית כלכלית פוליטית וחברתית שחייבה פתרון קרדינאלי מעשי. ומכאן ציווי ראשוני זה.
- "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי. ועשה חסד לאלפים לאוהבי ושומרי מצוותי.": מאותו מניע גשמי המוזכר לעיל, ועמו תביעה לעקור מן השורש נוהגי אמונה קיימים, כדי ליצור את אותה דת שליטה ויציבה. אך רב מכך, יש כאן איסור מפורש וברור מכל יצירה רוחנית צורתית שנובעת מתוך הדמיון האנושי. תכונה שלא נלקחה מהאדם, לאחר בריאתו עם גרושו מגן העדן, ועל העובדה הזאת לא יכלו כוהני הדת לערער ולכן אסרו משיקולי מניעה, את מימושה.
- "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, כי לא ינקה יהוה את ישא את שמו לשווא." דרישה פרקטית ומשפטית להקטנת עיוותי משפט כתוצאה משבועות שקר. קיום מערכת המשפט האפקטיבית ונאמנה הוא תנאי להתנהלות של עם ומדינה. ומעבר לכך יש כאן איסור "האנשה" של האל, הפיכתו לכלי שרת "חומרי" בידי האדם, לברכות ולקללות בסכסוכים מריבות ושנאות אנושיות. ושמירת המרחק הנחוץ והבטוח בין האדם לאל, או בין הגשמיות לרוחניות.
- "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ, את היום ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי; על כך ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו."
על פניו נראה שמדובר בצווי בעל משמעות רוחנית וסוציאלית אבל לטעמי היא משנית. העיקר הוא צוו לששה ימים של עבודה יצרנית! ובהפשטה: על תסמוך על אלוהיך שיפרנס אותך ו/או יעשיר אותך בזכות אמונתך בו! רק מנוחת היום השביעי היא "מתנת" האל למאמין בזכות אמונתו. מעבר לכך, לא מן הנמנע שישנה כאן החלטה בצוו על בחירת לוח מועדים אחד אחיד להתנהלות קצב חיים מתוך מספר לוחות ספירה שהיו נוהגים בעת ההיא.
שאול התרסי, שפעל בעידן דתי נוקשה ומתוך יריבות קשה מול שמרנים יהודים, מתחרים אחרים בעלי אינטרסים נוגדים וצולבים, הסיק את המסקנה המתבקשת "והכשיר" הינתקות חלקית ממקורות היהדות, וכך אפשר לחזונו תקומה בזכות המאמינים הרבים שהצטרפו ושאת הפוטנציאל הקיים בהם חזה נכון.
הוא הפך לפטרוס ואף שילם בחייו על העזה ועל שבירה של מוסכמות. אבל מהיותו מאמין, היה מספיק יירא והגון לכבד את הוגי היצירה הישנה אך השלמה, ולא העיז להעניק לתורה ולכתוב בה, משמעויות חדשות שונות, שאינן כתובות בה. הוא בחר להשתנות ולכתוב "ברית חדשה". ומזוית הראייה הדתית "האוביקטיבית" של מבחן התוצאה, האל אכן היה עמו והצליח את דרכו.
מזווית ראיה חילונית וחברתית הוא כנראה עבר על הדיבר השני, אך למזלו: יצר, כתב ופרסם "דבר אחר", אבל עשה זאת בזמן הנכון ובמקומות הנכונים.
למסקנה של אלבוים שהתורה במקורה מעודדת התחדשות של מחשבה התפתחות והשתנות אין אחיזה בתורה לפחות לא במבואות שהוא מביא בהרצאתו. לגבי היהדות "השמרנית" שהוסיפה וצמחה בצל הנצרות המתעצמת ותחת לחץ מגפה הדורסני, אכן התפרצה מתוכה הרוחניות ואף העמיקה, בניגוד לנאמר בתורה ותחת לחצי האבולוציה של מציאות החיים, אבולוציה שהובילה בשיאה אל החילוניות היהודית הענפה. מעשה כפירתו של שאול התרסי בעיקר, הביא שלא מדעתו, וברבות הדורות, את העיקר להשתנות ולשנות את פניו.
