האותות הראשונים לכך שמשהו עומד להתרחש ניכרו כבר בשעות הבוקר המוקדמות: בתחנות הרדיו התעקשו הכתבים לשגר הודעות הרגעה. לא צפויות הפרות סדר חמורות, כך אמרו, צה"ל והמשטרה ערוכים. הנה לכם סימן שהדברים עומדים להשתבש: ממש כשם שסערות איומות שמבשרים עליהן מראש בכותרות גדולות כמעט לעולם אינן מתחוללות. מדוע נדרשים כתבים צבאיים וכתבים לענייני משטרה לעסוק בחיזוי ולא בדיווח על עובדות?
אחר כך התרחש אירוע הדריסה בדרום תל אביב, ובשעות הצהריים מצאה את עצמה ישראל בפני מציאות חדשה. כרגיל, מופתעים תמיד אנחנו. צה"ל אומנם נערך, אבל המפגינים מעבר לגבול הצליחו לחדור לשטח ישראל.
האירוע הדרמטי של "יום הנכבה" הועבר לציבור בצורה המקצועית ביותר ב"
קול ישראל". היום שבו נפרץ הגבול לא היה יומם הגדול של הכתבים הצבאיים, גם לא של הדוברים הרשמיים. את המלאכה עשו כתבי השטח, ובעיקר אחד: הכתב ערן זינגר, שנשלח לסקר את האירועים לאורך גבול לבנון, והוקפץ למג'דל שאמס.
נוכחותו בכיכר המרכזית של הכפר הדרוזי בואכה החרמון, איפשרה למאזיני "קול ישראל" להתחבר ישירות למוקד האירוע. לשמוע בשידור חי מסתננים מסוריה, על-פי עדותם פליטים פלשתינים, מזדהים בשמותיהם ומתראיינים ללא מורא על הצלחתה של פריצת הגדר. זה היה ליבו של הסיפור. ראיון רדף ראיון, וניכר גם במגיש השידור באולפן,
רן בנימיני, שהוא מתקשה לרגעים להאמין למציאות החדשה, הכמעט סוריאליסטית, שהועברה בזמן אמת מהשטח למאזינים.
בערוצי הטלוויזיה בישראל התמקדו בסצינות ההמון על הגבול, שם ניסה קומץ חיילים להתמודד עם אלפי מפגינים. אבל שם, מהכיכר על שם סולטן אטראש - אחד המראויינים העדיף לכנות את המקום "כיכר תחריר" - נשמעו הקולות שהדהדו אחר כך על מרקעי הטלוויזיה ברחבי העולם: "אנחנו לא פוחדים, התגברנו על הפחד". רק אחר כך שודר בערוץ 2 דיווח דומה ממג'דל שאמס: היה זה סרט קצר שצולם על-ידי תושבים בכפר הדרוזי ועשה דרכו לתחנות טלוויזיה בעולם הערבי, ומשם אלינו.
זה היה יומו של מדיום ישן אחד, הרדיו, ושל התקשורת החדשה. הפייסבוק הוביל רבים מהמפגינים אל הגבולות ואל העימותים. עוד קודם לכן התריע ראש השב"כ לשעבר,
יובל דיסקין, על עשרות אלפי לייקים שהוקלקו לקראת יום הנכבה, אבל הסביר שלא ניתן להעריך כמה אנשים יקומו מהמחשבים וייצאו החוצה להפגין ולהסתער.
הקולות והמראות מהכיכר במג'דל שאמס הטילו היום (15 במאי) את ישראל בבת אחת לשלב החדש בהתמודדות התקשורתית-הסברתית- מדינית שלה ברחבי העולם. דבוקות האזרחים המפגינים, חלקם לבושים בחליפות, במקביל לדיווחים על הרוגים ופצועים מירי חיילים, הציבו בפני ישראל אתגר מורכב אפילו מזה שבפניו עמדה לפני שנה, בעת המשט הטורקי.
אז הוצבו בכותרות העיתונים בעולם חיילים חמושים מול "משט
הומניטרי". וגם עכשיו, אחרי האירועים ברמת הגולן, ברור לאמצעי תקשורת רבים מי התוקף ומי המותקף. "ישראל תוקפת מפגיני גבול פלשתינים", הכריזה כותרת באתר ה"גרדיאן" הבריטי. ה"ניו-יורק טיימס" בחר ניסוח זהיר יותר: "מפגינים נהרגו בהתנגשות עם ישראל". מפגינים, או "מוחים" (Protesters) הם בדרך כלל אנשים שמבקשים למחות על עוול שנגרם להם. בחירת המילים מסווגת אותם במחנה הטובים. מי שיורה בהם נמנה ממילא עם הרעים.
התקשורת חיה על סטריאוטיפים, וסטריאוטיפים אינם מצטיינים בהצגת דקויות. חלק ניכר מצופי הטלוויזיה בעולם התרגלו מאז ינואר לראות במפגינים במזרח התיכון אזרחים תמימים שוחרי חופש. חיילים מייצגים בדרך כלל שלטונות דיכוי אכזריים. החלוקה בין המחנות חדה ואתמול נפלה ישראל הישר אל תוך התבנית הזו. אפילו ידוי האבנים איננו יכול לסדוק את השבלונה של הסטריאוטיפ: האבנים הם הרי נשקם של החלשים. ומיידים אותן במדינה שגם כך סובלת מתדמית רעועה, בלשון המעטה, ומשוייכת כבר שנים בעיני רבים בעולם למחנה הרעים.
בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הביטחון מבינים היטב כי ישראל נמצאת עכשיו במלכוד אסטרטגי: היא חייבת להגן על ריבונותה ואיננה יכולה להרשות שמפגינים, פליטים או מסתננים, יחדרו את גבולותיה. ודאי שלא כאשר הם מציגים את עצמם, כמו המרואיינים בכיכר במג'דל שאמס, כמבשרי מימוש "זכות השיבה". מצד שני, כל מפגין או מסתנן הרוג עלול לחזק את התומכים במתן חיבוק עולמי למדינה פלשתינית.
האתגר נעשה מורכב עוד יותר משום שהפלשתינים, כמו אחיהם המפגינים מעבר לגבולות, מאמצים מול מצלמות הטלוויזיה את האסטרטגיה הלא-אלימה. הפרופסור ג'וזף ניי מאוניברסיטת הרווארד, שהחדיר את המונח "עוצמה רכה" לשיח הבינלאומי, תיאר לאחרונה את יחסי הכוחות בקהיר כך: בעימותים הייתה לצבא המצרי "עוצמה קשה", ואילו המפגינים מכיכר תחריר נהנו מ"עוצמה רכה" - וזו העניקה להם בעת ההפיכה "נרטיב יעיל" שבו עשו שימוש.
הנרטיב הפלשתיני של צעדת האזרחים הצליח גם הוא למקם עצמו בלב השיח התקשורתי הבינלאומי. וגם: המונח "נכבה" חדר יותר מאי פעם ללקסיקון התקשורתי. שעות אחדות לאחר האירועים בגולן אפשר היה לקבל לא פחות מ-5,000 הפניות בגוגל-ניוז להקשת Nakba.
דובר צה"ל החדש, תת-אלוף יואב (פולי) מרדכי, ניסה להסביר בערוצי השידור השונים כי הוא מזהה טביעת אצבע אירנית באירועים בכל החזיתות. פרשנים לענייני ערבים תיארו כיצד אסד הערמומי מנסה על קו הגבול להסיח את הדעת מצעדי הדיכוי האכזריים שלו כלפי תושבי מדינתו שלו, למקד את מצלמות העולם בחיילי צה"ל היורים באזרחים.
הכל אולי נכון, אבל אין זה מקל על ההסברה הישראלית, גם לא על הצעדים המעשיים שיינקטו בגבולות, או בשטחים, או במזרח ירושלים. העולם הערבי כבר הוכיח כי היציאה לכיכרות היא מחלה מידבקת שמתפשטת במהירות, בתיווך התקשורת החדשה והישנה: מתוניסיה למצרים, ללוב, לתימן, לסוריה. ישראל, מתברר, לא רק שאיננה עוד אי של יציבות בים הסוער. היא גם מתקשה מאוד לגייס לצידה את התקשורת העולמית ואת דעת הקהל. כשמחסום הפחד נשבר, אין לדעת לאן יתגלגלו הדברים. אבל כמעט ברור באיזה צד תתמוך התקשורת העולמית.
רשימות קשורות:
-
הנראטיב השלישי -
התקשורת היא שדה הקרב -
מלחמת עזה 2009 - כוח התרבות, תרבות הכוח - [
קישור]
-
העסקנים ינצחו את הטלוויזיה 
