יום הנכבה מצויין השנה תחת האיום החדש של מניעת תקציבים מגופים שיפעלו בו. פגיעה זו ב
חופש הביטוי של רגשות הציבור איננה הדרך הנכונה להתמודד עם המשמעות שאנחנו נותנים לנכבה. מבחינתנו, יום זיכרון לגירושם של פליטים פלשתינים משטחי ישראל מסמל יום אבל של הפלשתינים על הקמתה של מדינת ישראל וציונו נועד לפגוע בלגיטימיות והמוסריות של תקופת ישראל.
ואולם, ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון למנוע מבני אדם לבטא את רגשותיהם נועד לכישלון. יש לאפשר בשם הדמוקרטיה את קיומם של טקסי הנכבה, כיום הזיכרון לאסון ה
הומניטרי הכואב של הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם. הבעיה איננה בערבים אלא במימסד החינוכי האשכנזי שלנו ,אשר עיצב את דפי ההיסטוריה שלנו בצורה מסולפת שמחקה לחלוטין את האסון ההומניטרי שפקד את יהודי ארצות ערב באותה העת ממש. לא רק את הפאות קיצצו לעולי המזרח ולא רק את תרבותם זרקו הצידה, אלא גם את ההיסטוריה שלהם המכילה "נכבה" יהודית שהתרחשה בד-בבד עם הנכבה הפלשתינית.
בלילה בו פרצה מלחמת 1948 התרחשו במקביל שתי טרגדיות, יהודית וערבית. החל מאותו לילה ובתוך פחות משלוש שנים גורשו כ-590,000, יהודים ממדינות ערב, וכ-650,000 ערבים גורשו מישראל למדינות ערב. מתוך כל יהודי ערב שגורשו, נכנסו למדינה קרוב ל-400,000 בשלוש השנים שבין 1948 לבין 1951. הוכחה לקיומו של אסון הומניטרי יהודי זו ניתן לראות בגידול הכללי באוכלוסיה בשנים אלה. עד ליום 15 במאי 1948, מנתה אוכלוסיית היהודים בארץ מעט מעל 700,000, ואילו בשנת 1951 היא הכפילה את עצמה ל-1,404,400.
היהודים שהגיעו לישראל מארצות ערב במהלך 1948 אולצו להפוך בין לילה לפליטים, להימלט מבתיהם, להשאיר מאחור כסף, רכוש, בתים, קרקעות ובתי עסק המוערכים כיום במאות מיליארדי דולרים, הם אולצו לנטוש מאות שנים של תרבות ממוסדת ולחיות באוהלים מעופשים במחנות פליטים בקפריסין, מרסיי ואחר כך במחנות פליטים בשטחי ישראל בעוני רב, דלות ורעב, ובל ניפול שוב למלכודת הסמנטית הנוחה להם, המילה "מעברה" הייתה תמיד מילה מעודנת למה שנקרא בטרמינולוגיה הפלשתינית "מחנה פליטים" לכל דבר. נכון, גם הפליטים הערבים שנאלצו לברוח מכאן בדיוק באותה העת, הותירו כאן רכוש רב, בתים, שדות, מקרקעין והפכו להיות אף הם דלפונים, מזי רעב החיים במחנות אוהלים ברחבי המדינות השכנות.
ואולם יש כאן סמטריה יהודית-פלשתינית שהיא תולדת המלחמה שלא פסחה גם על המזרח התיכון והפכה למעלה ממיליון יהודים ופלשתינים לפליטים חסרי כל ביבשתם. המיתולוגיה הישראלית שעיצבו מכונני הארץ האשכנזים ואשר אותה מלעיטים לתלמידי מערכת החינוך התיכונית והאקדמית כאחד, כוללת בעיקר את החלק ההיסטורי המתיישב עם עמדתם הפוליטית, מקימי המדינה, אותם מזרח אירופאים שחונכו על ברכי הסוציאליזם הקומוניסטי, התעלמו מאז ומתמיד ממורשתם של יהודי מדינות ערב, בזו לתרבותם, וסירבו להכיר עד לאחרונה בניצולי רדיפות הנאצים בטוניס, אלג'יר וצפון אפריקה. קיבעון מחשבתי זה שאינו רואה את ההיסטוריה של מגורשי ארצות ערב , הופך היום לסוג של גול עצמי ומהווה מכשול להבנת התמונה האמיתית של אירועי 1948.
אין זה צירוף מקרים נדיר, שדווקא אליטה אשכנזית זו המדירה מקרבה בשיטתיות את ההיסטוריה של גירוש יהודי ארצות ערב, היא השלטת במוסדות האקדמים וממעיטה לציין בצורה שוויונית ומאוזנת את מכלול אירועי 1948 , תוך שהיא מרוממת ומאדירה מעל כל קתדרה בארץ ובעולם רק את הנכבה הפלשתינית.
מי שמתיימר להנחיל לדורות הבאים את ערכי חופש הביטוי והדמוקרטיה, או את מדע ההיסטוריה בצורה כנה, לא זו בלבד שאל לו לאסור על הפלשתינים לציין את יום הנכבה הפלשתינית, אלא להפך, עלינו לאמץ מועד משמעותי זה ולציין גם אצלנו את יום גירוש יהודי ערב מארצותיהם, את רדיפתם, הלאמת רכושם, רציחתם ושלילת זכויות האזרח שלהם במהלך 1948, יום זיכרון כזה שיצוין במקביל ליום הנכבה יאפשר גם לנו צאצאי יוצאי מדינות ערב ללמוד ולזכור את האסון ההומניטרי שפקד את פליטי מאורעות 1948.
