במדינת ישראל של 2011 מטופל הזקוק לטיפול סיעודי הוא זה שאחראי לדאוג לצרכי הסיעוד של עצמו, ולקבלת היתר להעסקת עובד זר, עימו הוא הולך לחפש עובד שיסכים לסעוד אותו ואיתו.

משימת מציאת העובד לא פשוטה. ראשית עליו לפנות לחברת ההשמה, אחת מיני רבות המאושרות על-ידי משרד התמ"ת ואמורות להיות בפיקוחו. זו תבדוק במאגר העובדים אם יש מטפל מתאים עבורו. רוב המטפלים המצויים במאגר הם מהגרי עבודה שברחו ממטופלים קודמים, שרובם, אגב, מטופלים שהטיפול בהם קשה או מורכב, כאלה שמתגוררים בפריפריה, בה מתקשה העובד הזר למצוא חלטורות עבודה נוספות להעצמת שכרו, כאלה שיש מעורבות משפחה והקפדה על איכות הטיפול. שהרי המטפל מעדיף מטופל ערירי, קשיש, שגר במרכז הארץ, כזה שלא יערים קשיים ויאפשר לו להיעלם לפרקים, לא יתלונן על איכות הטיפול ובעיקר לא ידרוש יותר מדי טיפול, שהרי כל הכשרתו מסתכמת באיזה קורס מזורז בן שלושה שבועות.

חברות ההשמה "נענשות" על אי-תעסוקת עובדים ולכן לא מקפידות לציין בפני המטופל את הרקורד הקודם שלו, את הכשרתו ואת הסיבות בגינן סיים את ההתקשרות עם המעסיק הקודם. החברות גם לא מספקת - לרוב - המלצות מעביד קודם. לעיתים דוחפות החברות להביא עובדים שלא מהמאגר, כדי להגדיל את רווחיהן. לשכות ההשמה לא מחויבות במציאת אדם מתאים בעל הכשרה מקצועית מאושרת, כי החוק לא מחייב אותן לכך, בעוד שאף אדם לא יעז לעסוק ברפואה ללא שקיבל תעודה מקצועית וקיבל רישוי מתאים ממשרד הבריאות. בתחום הסיעוד אין כל מגבלה המחייבת את העוסקים בכך. לא מחויבת תעודת הסמכה מקצועית של בית ספר מקצועי מוכר ומאושר, ואין מבחנים למתן רישוי ורישום לעובדים בענף.

ברגע שעובד נרשם תחת אשרת ההעסקה של המטופל במשרד הפנים, הרשויות רואות את העובד כמצוי אצל המטופל, גם אם בחר המטפל לנטוש ולהיעלם. כל זמן שרשום עובד פלוני תחת ההיתר, לא יכול המטופל לפנות ולהעסיק עובד אחר, הגם שברור שהאחרון נעלם וחמק מאחריותו. המטופל נאלץ להתחנן שיסירו לו את הרישום, בדרך-כלל עד שלא נתפס המטפל על-ידי משטרת ההגירה (מה שנדיר ביותר), או עד שלשכת ההשמה מדווחת על ההיעלמות וזו נבדקת. בפרק זמן זה נשאר המטופל ללא טיפול, שבלעדיו חייו אינם חיים. לעיתים מדובר בתהליך של שבוע ויותר, בו המטופל מוזנח לאנחותיו עד כדי מצב של סכנת חיים ממשית.

המטפל, לעומת זאת, יכול לאחר התנהלות מכוערת שכזו לצאת נקי-כפיים וללא שיתבצע נגדו שום הליך. עד לאחרונה לא הופעל הדין הפלילי נגד אותם עובדים נוטשים. רק לאחרונה, בלחץ פסק דין של בג"ץ, ניתנה אפשרות להגיש תלונה פלילית בגין הנטישה. מטופלים שננטשו מספר פעמים מתקשים לקבל אישורי העסקה.

באופן אישי עברתי חוויה שכזו וחשתי את תחושת אוזלת היד. במו אוזני שמעתי את עובדי חברות ההשמה מלינים כי אין בידם להושיע, נוכח התופעה וממדיה הנרחבים, בעיקר בהיעדר כלים כלשהם לטיפול בה. לצערי, לא עומד לצד העובד שום גוף ממשלתי שאוכף בצורה רצינית את החובה המנויה בחוק שלא לפגוע בכבודו ובחייו של אותו אדם הנזקק לטיפול סיעודי, ותוצאות המצב ניכרות אחת לפרקים על גבי העיתונים.

ברור לכל בר-דעת כי אוכלוסיה שדרוש לה טיפול סיעודי, רובה ככולה אינה מייצרת הכנסה, ולכן כל מקורות המימון הסיעודי נסמכים על תמיכת המשפחה, הון עצמי שנצבר ושלרוב מתדלדל ונעלם תוך פרק זמן קצר, או ובעיקר נסמך על כספי פנסיה, כספים ביטוחיים, וברוב המקרים נסמך על תמיכת קצבאות הסיעוד השונות של הביטוח הלאומי.

מדינת ישראל בחרה להציב גבולות חלקיים ונמוכים למדי במתן הסיוע הסיעודי. מדובר בתמיכה חלקית שבקושי מאפשרת תשלומי שכר בגובה שכר מינימום.

קברניטי המדינה לדורותיהם לא השכילו להבין כי תמיכה ראויה בתשלומי קצבאות הייתה משאירה את ענף הסיעוד בידיים של מטפלים ישראלים. גרירת גובה הקצבאות אל מעמקי שכר המינימום מדירה את רגלי המטפלים הישראלים.

המשוואה ברורה - ככל שמתגברים הצרכים הסיעודיים, נדרשת תמיכה רחבה יותר ושעות סיעוד רבות יותר, ואלו גוררות את המטופל לצורך במטפל צמוד ובמקרים קשים יותר אפילו לשלושה מטפלים. אי-היכולת לעמוד כלכלית בהוצאה זו, מביאה את המטופלים או בני משפחותיהם לחיפוש פתרונות זולים, וחיפוש הפתרונות הזולים הביא לצניחת שכר בענף הסיעוד, כמו גם ובעיקר להדרת רגליהם של העובדים הישראלים - מי באמת רוצה לעבוד בעבודה פיזית קשה ולהשתכר בגבולות שכר המינימום?

בראייה כלל-מערכתית, כספי שכר בידיים ישראליות נשארים במשק וחוזרים ומשמשים לצמיחה ולהעצמה כלכלית. אוזלת ידם הכלכלית של המטופלים הביאה אותם לחפש פתרונות אלטרנטיביים והללו הובילו לייבוא זול של ידיים עובדות מחו"ל, כזה שמבטיח זליגה קבועה ומאסיבית של מטבע זר מחוץ לגבולות המדינה, מה שמביא בקביעות לשחיקת הכלכלה המקומית ולהאטת הצמיחה הכלכלית.

האינתיפאדה והמצב הביטחוני שהגיע בעקבותיה הובילו לסגירת גבולות המדינה בפני העובדים בתחומי הרשות הפלשתינית, וזה הוביל למחסור אקוטי בידיים עובדות. התהליך הביא לפתיחת גבולות המדינה לתעסוקה ממדינות רחוקות. אלא שכתוצאה מהמהירות ומהפזיזות שליוו את התהליך, לא נקבעו כללים ברורים ולא נעשה פיקוח ממשלתי נאות. ייבוא עובדים זרים הפך לעסק רווחי, שהוביל לפריחה מטאורית של חברות כוח-אדם, וזה הוביל לקביעת מדינת ישראל כיעד תעסוקתי עולמי לאותם עובדים ממדינות העולם השלישי או ממדינות הנתונות למשבר כלכלי.

במבט פרטני אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי כל פלוני אלמוני שבחר בייבוא של ידיים עובדות, מצא עצמו מחפש אפיקי ייבוא, ולכל הענפים בהם התקיים ביקוש לכך. ענף הסיעוד שמשווע לידיים עובדות זולות, לא נפקד מקומו. בתהליך ארוך ובטוח הפך ענף זה לענף שרוב העוסקים בו הם עובדים זרים.

המדינה מצידה לא השכילה להציב גבולות מקצועיים ברורים לאלו שפנו לענף הסיעוד, ובכך נוצר כאוס בו אותם הפונים לעבודה במדינות זרות - ולא משנה מידת הכשרתם המקצועית - היו יכולים להיות מובלים לעבודה בישראל וזאת ללא שיש להם הכשרה מקצועית ראויה.

לא רק זאת, היעדר פיקוח מאסיבי מביא לכך שכל אחד שרוצה להיחלץ ממצבו הכלכלי הרעוע במדינת היעד, יכול לקפוץ על הרכבת האווירית, זו המביאה ידיים עובדות למדינה, ולמצוא עצמו מובא לצורך עבודה סיעודית.

אלא שכאן, בהגיעם אל המטופל, מוצאים עצמם המטפלים במציאות שבה הם נדרשים לעבודה מקצועית המחייבת ידע מקצועי. עם כל הכבוד, לא כל אחד יכול לעסוק בסיעוד ונדרש אופי מיוחד והכשרה ארוכה וראויה, אפילו לפינוי צרכים של מטופלים, שלא לדבר על ביצוע תהליכים פרא-רפואיים רבים ומורכבים הדורשים תכונות מתאימות וידע ראוי.

רבים מאותם אלו שבחרו לקפוץ על העגלה, עת ההגעה או ממש בסמוך לה, בעת מגע ראשון עם המטופל, בוחרים לנטוש אותו. בהיעדר מדיניות ברורה, רבים מאוד מקרב אותם "מטפלים" או בשמם האמיתי מהגרי עבודה, נמלטים לעיסוקים הנוחים להם תוך שהם משתמשים במטופל כקרש קפיצה להגירה תעסוקתית. אלו מאותם שנשארים, אינם מסוגלים להתמודד הן פיזית והן נפשית עם הצורך הסיעודי המתמשך של המטופלים. התנהלות בלתי מקצועית זו מובילה לא אחת להתעללות ואף לאלימות כלפי מטופלים.

המדינה, על-מנת למצוא דרכים כדי לעצור את תופעת הגירת העבודה, בחרה במספר פתרונות. הראשון שבהם הוא שהפכה את מתן רישיון ההעסקה הסיעודי לאישי, ובכך הפכה את המטופלים למעסיקים בפועל.

לא כל מטופל יכול לעסוק בניהול עובד, לרוב מדובר באדם המצוי בסיטואציה רפואית מורכבת המונעת ממנו קשר סביבתי. לא כל אדם בקיא ומעודכן בכל חוקי העבודה, בייחוד שהללו השתנו ללא היכר וממשיכים להשתנות לעיתים תכופות. לא כל מטופל יכול לעסוק בחישובי שכר ובהתעדכנות רציפה בשינויי חקיקה. המדינה מצידה גילתה וממשיכה לגלות אוזלת יד בכל הקשור להפצת מידע חיוני ורציף למטופלים ובני משפחותיהם. עד לרגע זה, לא פרסמה המדינה מטעמה מסמך מחייב הכולל בתוכו את כל החובות החלות על מטופל בבואו להעסיק מטפל זר. רוב המטופלים אינם יודעים בבירור מה חובותיהם המדויקות והם ניזונים ממידע שאינו חד-משמעי ומחייב המופץ על-ידי גורמים שונים.

כדי להדגיש את המצב האבסורדי של המטופלים, די לקרוא את מסמך המחקר של מכון המחקר של הכנסת שפורסם לקראת דיון בוועדה המיוחדת לבעיות העובדים הזרים כדי להבין שאפילו הכנסת נבוכה בבואה לבדוק את תנאי שכרם המדויקים של העובדים בתחום הסיעוד.

האחריות האישית גררה רבים מהמטופלים או בני משפחותיהם אל כותלי בתי המשפט, לאחר שלא מילאו כראוי את ההתחייבויות למטפלים, ברוב המקרים כתוצאה מניהול כספי כושל והיעדר הבנה והתעדכנות ראויות בתשלומי השכר, תוצאת שינויים שחלו במהלך השנים האחרונות בתנאי ההעסקה של העובדים הזרים.

מי שפרחו וצמחו כתוצאה מהמצב הכאוטי הן עמותות שבחרו לעסוק בזכויות העובדים הזרים, בראשן עמותת קו לעובד, שגילתה את הנישה הזו ופעלה על-מנת להטיב את מצב העובדים הזרים ועשתה לשמירת ולקידום זכויותיהם. במציאות הישראלית קל מאוד לנצל את חולשת המטופלים ובני משפחותיהם. דרך אגב, אותן עמותות נהנות מעמלות ייצוג נאותות בגין אינספור תביעות שהגישו בשם המטפלים, מה שרק הגביר את פעילותן והעצים אותה, ובו בזמן אין מושיע ואין אף אחד שיצא לעזרת המטופלים.

רמת הסיוע שהמדינה מעניקה ראויה לכל גנות. ברוב המקרים ובעיקר בקשים שבהם, אין ידם של המטופלים משגת להגיע למלוא היקף התשלומים הראוי. התמיכה החלקית נשחקת, לאחרונה שוב נשחקה וצפויה להישחק שוב בקרוב - תוצאת עליית שכר המינימום.

מיותר לציין שברגע שנדרשת העסקה של יותר ממטפל אחד, הסיכוי של המטופלים, ובעיקר אלו שבאים מאוכלוסיות מוחלשות, לעמוד בהוצאה מוגדלת של שני מטפלים ויותר, קטן ביותר ורבים מהם נאלצים להסתפק בטיפול חלקי ובשעות העסקה מצומצמות, כשבשאר שעות היום הם חשופים למצוקה נוראית.

לא הצלחתי להבין כיצד החתומים על גילוי הדעת יכולים להתעלם לגמרי משאלות מהותיות העוסקות בנושאי זכויות וכבוד אדם של מטופלים סיעודיים, וכיצד אותם אלו הפכו לשקופים לגמרי בשיח ובמאבק המתנהל סביב הצעת החוק הנוגעת להם. האם החתומים נחשפו לדיוני הוועדה והשמיעו בהם את קולם. ייתכן שלא שמעו את גרסתו של המטופל הסיעודי קודם לחתימתם על גילוי הדעת.

חז"ל לימדו אותנו שיש לאמץ את הכלל שיש לשים את עניי עירנו לפני עניים אחרים, ומכאן גזרנו את אופי התנהגותנו. לא מתוך צרות-מחשבה נקבע כלל זה, אלא מתוך מודל שאומר שעלינו להתחיל לאהוב את הקרובים אלינו ולעזור להם ורק אחר-כך ללכת ולהרחיב את המעגל ליתר האנשים. כאשר אנו פועלים כך, אנו למעשה נוהגים בחמלה אמיתית ההולכת וגדלה בתוכנו. רק אחרי שנלמד לאהוב את הסביבה הקרובה לנו ולהיות רגישים אליה, נוכל להמשיך ולהתפתח לאהבת כלל הבריות. האם חמלה כלפי מי שרחוק מאתנו יכולה לבוא על חשבון חמלתנו לאותם מאיתנו הזקוקים לה ולצורכי הקהילה שלנו.

אני מציע לאותם החתומים על גילוי הדעת לקרוא ולהפנים את תוכן הדברים, ולשאול את עצמם האם לזה התכוונו כשבאו ופעלו כדי לחסום צעדים מועילים שנועדו לצמצם את הכאוס הנוראי המתקיים בענף הסיעוד.