ההתפרעויות ביום הנכבה פרצו בחוזקה, מכל הכיוונים, מבחוץ ומבפנים, עניבת חנק לצד מהומות מבית. כמו במזמור שקוראים ביום הזיכרון: "אמרו לכו ונכחידם, ולא ייזכר שם ישראל עוד". כולם נלוו יחדיו, "אוהלי אדום וישמעאלים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור". המאבק הוא מאבק על עצם הלגיטימיות של קיומה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית במרחב הערבי.
הכתובת הייתה על הקיר. מזה מספר חודשים שמופצת הקריאה לצבוא על גדרות הגבול, הן באתרי האינטרנט והן מפי מנהיגים ערבים דוגמת קדאפי. תמיד ריחף באוויר האיום הערבי כי האוייב הציוני יכותר מכל עבריו, על-ידי מאות מיליוני העם הערבי, עד שייעלם במרחבי הים הים תיכון לעולמי עד.
יחד עם זאת, פריצת הגבול החמורה מצד אוכלוסיית הפליטים הפלשתינים בגבול סוריה, באה על-רקע מצוקת המשטר בסוריה בהתמודדות עם מפגינים מבית. במצרים ובירדן מאפשרים השלטונות לאזרחים לפרוק לחץ ולשחרר קיטור. וגם בלבנון מדובר בהתעוררות לאומית שפרצה בקרב המיעוט הפלשתיני המדוכא על-ידי השלטונות לאורך כל ימות השנה. לצד זאת, הפיגוע במרכז תל אביב מבהיר כי הסכנה אינה נמצאת רק בגבולות, אלא, שוכנת בלב הקונצנזוס הישראלי - בלב תל אביב.
למי שלא הבין, ההפגנות אינן נגד ה"כיבוש" אלא נגד זכות קיומנו כאן - לא רק כנגד גבולות מלחמת ששת הימים, אלא, כנגד גבולות המדינה בגבולות הקו הירוק - כנגד 48 ולא 67. זו עדות נוספת לסירוב הפלשתינים להכיר בקיומה של ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות כלשהם. כדברי ראש ממשלת החמאס, הניה, שהבהיר כי ההפגנות השנה נערכות "בתקווה גדולה להביא לקצו את הפרויקט הציוני בפלשתין". שלום הם לא מחפשים.
בעצם העובדה שיום הנכבה נמצא בכותרות, הנרטיב הפלשתיני גבר על זה הציוני. עוד קרב הוכרע, בדרך להקמתה של מדינה פלשתינית, וזאת מבלי שהפלשתינים הכירו בזכותו של העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. עם התנ"ך שוקל ויתור על ארץ התנ"ך, לטובת עם, שלא סגור עדיין, אם הוא מצאצאי הכנענים, הפלשתים או הערבים.
זה פשוט מקומם, שמאות מתושבי יפו ופעילי שמאל יצאו להפגין בצוהרי היום ברחובות העיר לציון יום הנכבה. המפגינים צעדו לאורך שדרות ירושלים כשהם מניפים דגלי פלשתין ונושאים כרזות, תוך שהם נושאים קריאות "ברוח ובדם נפדה את פלשתין". החבירה שבין ערביי ישראל לאחיהם שמעבר לגבול מבהירה לכל, כי בעיני המרחב הערבי, אין שום חשיבות לגבולות הקו הירוק ולזהותה של ישראל. ביום העצמאות האחרון, ביקרו באדמות הכפר הנטוש דאמון שבגליל מעל לעשרת אלפים ערבים שציינו את זכותם לשוב לאדמותיו.
מיהם אותם המפגינים? מסתבר כי לצד הפליטים החיים בארצות ערב, כעשרים אלף ערבים מצאו עצמם, כתוצאה מקרבות מלחמת העצמאות, במצב של עקורים, פליטים במולדתם, כשהם חיים בתחומו של יישוב ערבי אחר בתחומי הקו הירוק. היום הם מונים כשלוש מאות אלף איש! בישראל יש כ-450 כפרים נטושים שעל חלקם הגדול שוכנים כעת קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ועל האחרים שוכנות שכונות עירוניות כמו רמת אביב, אבן גבירול, תל גיבורים ועוד.
לדוגמא: אל-בירוה הוא כפר ערבי נטוש, ששכן בין קיבוץ יסעור למושב אחיהוד בגליל התחתון. על-פי תוכנית החלוקה, הכפר היה אמור להיכלל בשטחי המדינה הערבית. בסיומה של מלחמת העצמאות, תושבי הכפר, שהפכו לפליטים בתוך ישראל ומחוצה לה, לא הורשו לחזור אליו. בשנת 1949 הכפר נהרס, והפך לעיי חורבות. על אדמות הכפר הוקמו שני הישובים הישראלים. תושבי הכפר וצאצאיהם מאמינים, בהסתמך על החלטת האו"ם מספר 194, בזכותם לחזור לכפר ולעבד את אדמותיהם. בכל שנה ביום הנכבה, מבקרים התושבים את השרידים ומנחילים את מורשת הכפר לדור הצעיר. זו המציאות. הזיכרון לא נמחה. גם התקווה לשוב. אפילו היום.
זיכרון הוא דבר לגיטימי, אך שיבה למקומות שאבדו ואינם - מפרה את האיזון. ישראל והערבים צריכים לומר כן לזיכרון אך לא לשיבה. כן להכרה באירועי העבר - של שני הצדדים. הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים פלשתינית (Natives ) אך שוכח שזו כללה גם יהודים שישבו בפקיעין, בליפתא ובחברון, וגם בעזה, שם נותר על תלו בית כנסת יהודי.
אף אחד לא יכול למנוע מאנשים לזכור - אך כדאי שהזיכרון יהיה מדויק: עוד בימי המנדט, הערבים טענו שהיהודי הוא פולש זר, והתנגדו לגלי ההגירה היהודיים ולנוכחות היהודית בפלשתינה למרות שזו שיפרה את מצבם הכלכלי. מאידך, הם הציפו את הארץ בגלי הגירה מוסלמיים גדולים מכל ארצות האיזור, ודי אם נתבונן בשמות המשפחה שלהם המסגירים את מוצאם: מצארווה, מסרי (מצריים), ימאני (תימן), אל-הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו).
הסיפור הערבי אינו מאוזן, מכיוון שאינו מזכיר כיצד ברחו היהודים משכם, מחברון ומעזה שם דרו מאות בשנים, בעקבות הפרעות. וכיצד קראו מנהיגי ארצות ערב לערביי פלשתינה לפנות את בתיהם לימים ספורים, כדי שהם ישמידו את היהודים, ויאפשרו להם לשוב ולרשת את כולה. סיפור שהצד השני שלו הוא אסונם של יהודי ארצות ערב שעזבו היסטוריה ותרבות בת אלפיים שנה מחשש כי ייטבחו בהמוניהם. כאשר ההתייחסות ליישובים ישראלים כמו אשדוד, כפר סבא וקיבוץ העוגן היא התייחסות להתנחלויות, אין סיכוי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
לאחרונה, שוחחתי עם אחד ממנהיגי העקורים המתגורר ביישוב שיח' דנון. כמה שנים אתה מתגורר בשיח' דנון? שאלתי. 62 שנה השיב האיש, אולם, אני מע'אבסיה (יישוב נטוש שחורבותיו נמצאות בתחומי קיבוץ נתיב השיירה) שם נולדתי. ובניך, כיצד הם תופשים את עצמם? שאלתי. גם הבנים וגם הנכדים הם מע'אבסיה, למרות שלא נולדו שם. כל יום הם חולמים על השיבה לבית, למסגד, לבית הקברות. אבל יש שם קיבוץ, השבתי. נצטופפה יחדיו, ענה. אז כמה שנים עוד תחלמו על זכות השיבה? שאלתי. לעולם לא נוותר, השיב. אם כך, עניתי, למה קשה לכם לקבל את העובדה שעם ישראל חלם לשוב לארצו, ובסך-הכל, לאחר 1,700 שנה, הצליח להגשים את חלומו. אם לכם יש את הזכות לזכור, אז גם לנו מותר להגשים תקווה בת שנות אלפיים.
זיכרון המבוסס על הדדיות וסובלנות כזה המכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת, עשוי להצליח, אולם, זיכרון המתייחס לאחר כאל נוכרי וקולוניאליסט, ינציח את הסכסוך לנצח נצחים. זהותה של המדינה היא יהודית, וככזו כל הפרת האיזון הדמוגרפי בה על-ידי קליטת פליטים, או יישובם של העקורים בתוככי יישובים יהודיים קיימים, אסור שתעמוד על הפרק לעולם. מי שרוצה לשלום, כדאי שיתכונן למלחמה, אומר פתגם רומאי עתיק. נדמה כי המלחמה הבאה תיראה ממש אחרת, יהיו בה הפגנות של אזרחים לצד הגבולות, טילים שישוגרו לעבר שכונות ואולי גם מהומות מבית. בקיצור, צרות לא חסרות.
