כמו בתמונת מחזור של בית-ספר או קורס צבאי, סדורות תמונותיהם זו ליד זו. לוחמים צעירים, גברים יפי תואר, שהגורל זימן אותם יחדיו אל הסוף המר. תמונותיהם בעיתונים, הזכרונות של בני משפחותיהם וחבריהם, מצבה בבית העלמין הצבאי - זה מה שישאר מהם. חיים שנגדעו באיבם, לא יימשכו מעבר לגילים 19-26 שנה.
הם לא יקימו משפחות, לא יולידו ילדים, לא יגשימו את שאיפותיהם. היו ואינם עוד... שמותיהם יתוספו לרשימת חללי צה"ל, שתוקרן בערוץ 33 אחת לשנה, ביום הזכרון. שם, דרגה, תאריך נפילה.
אתה חוזר ומביט שוב ושוב בתמונות. אחרי כמה פעמים, הן מתחילות להיות מוכרות. פנים שיצאו מאלמוניותם ונהפכו ל"בני בית" אצל כל קורא עיתון. בנים של כולנו. כאילו מאז ומתמיד היכרנום. טעות, טעות אופטית. עוד כמה ימים התמונות יילכו ויטשטשו, יילכו ויישכחו, השמות לא ייזכרו ברבים לאורך זמן. או אז כל משפחה תיוותר לבדה עם הכאב על יקירה, עם התמונות, המכתבים, דברי הניחומים, עם הזכרון של בן ואח אהוב שהלך ואיננו עוד, שלעד ישאר צעיר, כהבטחה שלא מומשה...
היו להם, לנופלים, בוודאי דעות שונות על החיים, על המצב, על הפוליטיקה, על הממשלה ועל האופוזיציה, על העתיד. על הכל. אבל איחדו אותם המדים, מדי צה"ל, והמסירות עד תום למשימות שאליהן יצאו. כן, הם נפלו ברצועת עזה, כי שם הותרה רצועת הטרור. שם פועל צה"ל לבלום את השתוללות האויב. וכידוע, הטרור אינו עושה הבחנה בין תושבי נוה דקלים לבין תושבי שדרות, בין ימין לבין שמאל.
רק אחרי מותם, אפשר היה לדעת מיקצת מן הדעות הפוליטיות שלהם. ויותר מדעות הבנים - צפו ועלו דעות ההורים, שהצטרפו באחת אל משפחת השכול. כך התוודענו אל מחשבותיו של שלמה וישינסקי, ששכל את בכורו ליאור ז"ל, וכך אל עמדות חיים דרעי, אביו של החייל אביעד ז"ל. אין ספק, שניהם השיחו את אשר על לבם קודם כל בהשפעת האסון שניחת עליהם בפתע. תחת הלם האובדן של הבן האהוב, היקר, הם אמרו מה שאמרו. זו זכותם, זו דרכם לשחרר זעם, כעס, צער אינסופי, אשר ילווה אותם מכאן ואילך ולא ירפה מהם. צריך וחובה להקשיב להם.
כמדקרות בלב היו לי דברי שלמה. ברוב יגונו הוא כיוון לעברי - מצביע "נגד" בליכוד - אצבע מאשימה: "בני קורבן של מתפקדי הליכוד". אני רואה את ליאור שאיננו עוד, מביט במראהו עטוף היגון של האב השכול ואני בוכה עימו. איני יודע אם שלמה היקר ימשיך גם בחלוף הימים לדבוק בדעה, ש"הליכוד אשם". קרוב לוודאי, כי יתגייס או יגוייס למחנה הקוראים ל"יציאה מעזה" ויהי מה. אני תמיד אכבד אותו, אוהב אותו, אבין אותו, אבל גם אוסיף שלא אסכים עימו.
תמונת ליאור יפה התואר, מלא החיים ואוהב החיים, אינה משה מן המחשבות. אבל בעיני הוא יהיה קודם כל לוחם צעיר ואמיץ, שמילא משימתו עד תום, הקריב עצמו למען כלל אזרחי המדינה, פעל לסיכול יכולות אירגוני הטרור להבריח אמל"ח ממצרים לרפיח. כלום אין בכך איזה סוג של נחמה פורתא?
דבריו של שלמה וישינסקי זכו לכותרות ולדיווח נרחב בכל כלי התקשורת. כמוצאי שלל רב עשו בהם העיתונים המגמתיים שימוש מובלט וממוחזר. לא כן דברי האב השכול השני. בצאת ההלוויה בירושלים הוא זעק חיים דרעי אל ראש הממשלה: "עד מתי תפעל בצורה טיפשית? אתה רוצה להפקיר ישובים? אני מזכיר לך, הארץ הובטחה לנו, כולל עזה... לפני שבועיים הצבעתי נגד תוכנית ההינתקות שלך. איזו תוכנית טפשית. עוד שטח אתה נותן להם כדי לייצר טילים? מה אתה חושב שהם יעשו, אתר תיירות מן השטח?"...
מה לעשות והאב השכול ממעלה אדומים, חברו לגורל הנורא של האב מתל-אביב, אינו "מפורסם", אינו שחקן במקצועו, אינו נמנה עם הבראנז'ה התל-אביבית, ולכן בקושי הוזכרו בתקשורת הדברים שנקרעו מנהמת לבו. מצאנו באחד העיתונים עמוד שלם על האבל בבית משפחת וישינסקי, ורק שורות ספורות על הלווית הבן למשפחת דרעי.
אולי גם אביעד וליאור, החברים לנשק, היו חלוקים בדעותיהם הפוליטיות, במידה וגיבשו כבר את דעותיהם. לבטח הם היו מאוחדים בשליחותם הצבאית, בדבקותם במשימה, בנכונותם להילחם ולסכל את הטרור נגד אזרחי ישראל באשר הם. לדאבון הלב, מאוחדים היו גם בנפילתם, באופן הדומה שבו מצאו את מותם.
למרות התגובות הפוליטיות המנוגדות, הספונטאניות, של האבות השכולים, וישינסקי האב ודרעי האב היו לשותפי גורל, מאוחדים מעתה בידיעה כי ילדיהם מילאו משימותיהם עד תום, כדי שנוכל להמשיך את שיגרת החיים במדינתנו-מדינתם העצמאית, כדי שנוכל לקיים אורח חיים חופשי, דמוקראטי, להפגין, להביע איש איש את אמונתו ודעתו בכל נושא ועניין, וגם להכריע על כך במועד שקבע המחוקק, בבחירות הכלליות, ולא בסקרי דעת קהל או במדד מספר המשתתפים בהפגנה זו או אחרת.
ומעל לכל - כולנו מאוחדים עם כל המשפחות בכאב על האובדן הנורא של בניהם, לוחמי צה"ל, כמו גם של טלי חטואל וארבע בנותיה, כמו גם של עוד אלף חללינו שנקטפו בידי אויב אכזרי, שטוף שנאה, חסר צלם אנוש.
אין ברירה אלא להביט בעיניים מפוקחות אל המציאות: עוד יעבור זמן רב, עד שנגיע אל השקט המיוחל, אל הביטחון והשלום. לדאבון הלב, נצטרך עוד פרק זמן לא קצר לחיות על החרב, על המסוק, על הנגמ"ש, וגם ללוות בנים-לוחמים למנוחת עולמים, כאשר זעקת אמהות ואבות, אחים ואחיות, חברות וחברים, קורעת את השמיים והלבבות...
