אפשר להבין בהחלט את הניגוד הקוטבי בין התגובות הנלהבות של הרוב בישראל ובארה"ב לנאום נתניהו בקונגרס לבין התגובות המסויגות של אמצעי התקשורת הישראלים (אלה בחו"ל, בארה"ב ובאירופה, הביעו ברובם גם הם התלהבות או לפחות מידה רבה של הסכמה) וקומץ פוליטיקאים מהשמאל והימין, שכן נתניהו קלע בדבריו הַיְשֵר למרכז ההסכמה הלאומית של הרוב - המרכז השפוי של המפה הפוליטית - הכולל את הרוב המרכזי המוחלט בליכוד והשוליים המרכזיים במפלגות השמאל - קדימה והעבודה.
עובדה שבליכוד הביעו כל אישי הצמרת שביעות רצון אמיתית מהמדיניות אותה קבע נתניהו; רק קולות בודדים בשוליים הימניים הביעו מחאה רפה מהנכונות לוויתורים כואבים, למרות שגם הם נהנו מאוד מהתביעה להכרה במדינה יהודית וקביעת שורשינו הלאומיים ביהודה ושומרון. אפשר להבין את האכזבה והתסכול העמוק של השמאל השולי ואמצעי התקשורת התומכים בו, מאחר שהם ציפו שאובמה יכפה על נתניהו להודיע על עוד והרבה ויתורים, ושראש ממשלתנו יזכה לתגובות פושרות מאוד מהאמריקנים. קשה להם מאוד להיווכח שהתפוגגו כעשן נבואותיהם השחורות ובמיוחד קשָה להם ההצלחה האדירה לה זכה ראש ה
ממשלה בחו"ל ובארץ, אותה לא העלו בחלומותיהם הגרועים ביותר.
גלי ההערות מבית מדרשם של פרשנים מאוכזבים ומתוסכלים מהתקשורת והפוליטיקה - שלא מספיק נאום מוצלח וצריך גם מעשים ונאום איננו מדיניות ומה יהיה הלאה ועוד פרשנויות שחורות דומות - התנפצו אל סלעי העובדות בשטח. בעולם כולו הבינו מה שלא רוצים להבין אצלנו הפרשנים המתוסכלים, שנתניהו שרטט בנאומו מדיניות ברורה ויוזמה מדינית חד-משמעית שהעבירה את הכדור למגרש של סרבני השלום האמיתיים. העולם הבין היטב שנתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים תמורת הכרה ערבית בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ- ישראל-פלשתינה, שמשמעותה - תום הסכסוך וקץ כל התביעות הערביות מישראל. כולם מבינים גם שהערבים אינם מוכנים בשום פנים להכרה הזו.
מ.ש.ל. - מה שהיה להוכיח.
רגע-רגע, ימהרו ויתקפו אותי רבים וטובים, מה פתאום אתה מציב את הליכוד הימני ואת המפד"ל וש"ס הימניים במרכז המפה הפוליטית, בעוד שאת קדימה ואת מפלגת העבודה המרכזיים אתה מציין בשמאל.
אז זהו, שהמצב שהתהווה בעקבות נאום נתניהו מהווה הזדמנות מצוינת להגדיר נכון ובמדויק את המפה הפוליטית האמיתית שלנו בישראל, אותה ניסו ומנסים לעוות ולטשטש במשך שנים רבות.
במשך שנים ניסו ומנסים תנועות השמאל להציג את התמונה המעוותת והשגויה הזו, כאילו תנועת החרות דאז הייתה ימנית-לוחמנית ואפילו פשיסטית, וכך המשיכו להציג גם את הליכוד שנולד ממנה יחד עם המפלגה הליבראלית וחלק מרכזי של תנועת העבודה מאנשי בן-גוריון. היה חשוב למפלגות השמאל של מפא"י ותנועת העבודה על כל פלגיה להציג כך את חרות והליכוד, כי זה עזר לשמאל לשים על פניו מסיכה של כאילו-מרכז.
בפועל, אפילו האב הרוחני של הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, לא היה כלל קיצוני בעמדותיו המדיניות, הסכים להעניק לערבים בארץ ישראל - לאחר שיכירו בזכות הלאום היהודי למדינה משלו - פרלמנט שיהיה שווה בסמכותו לפרלמנט היהודי, ובממשלה שבראשה יהודי יהיה סגן ראש ממשלה ערבי. שלא לדבר על ויתוריו של מייסד תנועת החרות מנחם בגין, שבפועל קבע את התקדים של ויתורים טריטוריאליים תמורת הסכם שלום וחתם על הכרה ישראלית ב"זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים". עובדה: הרוב במפלגה הרביזיוניסטית, בתנועת החרות ובליכוד - היווה תמיד למעשה את המרכז המתון של המפה הפוליטית.
השמאל על כל צורותיו - מפא"י, העבודה, קדימה, שינוי ודומיהם - טרח וטורח להציג כימניים לא רק את הליכוד אלא גם את המפד"ל, בו היה (ונותר) גוש מרכזי חזק ומתון של
אברהם מלמד ויוסף בורג דאז ו
זבולון אורלב דהיום, וגם את ש"ס, שהמנהיג שלה
אריה דרעי הביע דעות מדיניות מתונות שעד היום לא הוכחשו. השמאל חייב להציג כימני את הליכוד, המפד"ל וש"ס, שכן רק כך יוכל להציג את עצמו כמרכז.
בניגוד לכל הפרשנויות המושכלות המחכימות והמתחכמות, אין כל חדש בעמדותיו של נתניהו שבוטאו בנאומו בקונגרס. הוא לא זז שמאלה אלא נשאר כתמיד במרכז המפה הפוליטית, יחד עם הרוב השפוי בישראל.
