נסיגתו של שר החינוך
גדעון סער מכוונתו לקצר את החופש הגדול הוצגה בכלי התקשורת הישראלים כפיאסקו גדול וכעוד ביטוי לשלומיאליות בה מתנהלת ממשלת נתניהו. פתאום הבעיה האמיתית שקיימת בישראל כבר לא הייתה החופשה הארוכה בה ההורים מתקשים לתפקד ומקומות עבודה ניזוקים בצורה משמעותית, אלא ההתנהלות של משרד החינוך שבסך הכול רצה להיטיב עם כולנו.
כמובן שדברי ההסבר של גדעון סער על כך שהרפורמה נתקלה בבעיות משפטיות, נפלו על אוזניים ערלות, שהרי כשמדובר במקורב של ראש הממשלה נתניהו, האמת תמיד תימצא במקום משני לעומת ההזדמנות להציג את הממשלה הנבחרת כנלעגת. לעומת זאת, ברור שאם שר ממפלגת קדימה היה יושב כיום במשרד החינוך, היינו רואים כיצד ארגוני המורים שטרפדו את המהלך הופכים למוקצים מחמת מיאוס, וכוונת השר הייתה מוצגת כשיא הנאורות וההיגיון. קולות שהיו מנסים לדבר על זיגזג פוליטי היו נדחים בבוז.
זו הסיבה שבגללה שורת ההישגים הגדולה של גדעון סער, כמו הגדלת מספר הזכאים לבגרות בישראל, לא נזקפה לזכותו, שהרי הוא נמצא במפלגה הלא נכונה. באותו אופן, התחקיר הנרחב של העיתונאי
רביב דרוקר על התנהלות יושבת-ראש האופוזיציה במפלגתה ועל מערכת התשלומים התמוהה במפלגה זו, כלל לא נידנו בכלי התקשורת הישראלים, שמא חס וחלילה ייגרעו בכך הסיכויים של משיחת השמאל להיבחר ביום פקודה.
מעניין לציין בהקשר זה כי באופן דומה מושתקות טענות חריפות על חוסר תפקוד קולוסאלי של מנהיגת האופוזיציה. מזה שנתיים, רבים בתוך מפלגת קדימה מביעים חוסר אמון קיצוני במנהיגתם ורואים בה דמות לא מתפקדת, כשהביקורת שהטיח לאחרונה
מאיר דגן בראש הממשלה ושר הביטחון מתגמדת אל מול הטענות האלו, ובכל זאת, כל הידיעות על כך נתקלות, במקרה הטוב, במעין משיכת כתף כללית של כל הברנז'ה התקשורתית.
צורת ההתנהלות התקשורתית הזו מחייבת בדק בית אמיתי. שכן, מלבד ההטיה הפוליטית הקיצונית שקיימת בה, ההתגייסות הזו מרסקת את אמינות הדיווחים של העיתונאים ומבטלת את כוחה של המעצמה השביעית. כיצד רוצים כלי התקשורת הישראלים להיתפס על-ידי קוראיהם וצופיהם כאמינים, כשההטיה הפוליטית והרעיונית שלהם כה בולטת וכה בוטה. חמור מכך: לא רחוק היום בו האמון הציבורי בפרסומים יקטן בצורה חריפה, כיוון שמלכתחילה כולנו נפרש כל ידיעה שתתפרסם לא לגופה של הידיעה, אלא לגופו של העיתונאי הכותב אותה ולהשתייכותו הפוליטית.
