הקהל שזרם אל מחוץ לאצטדיון רמת-גן אחרי ההופעה של בוב דילן היה עסוק בעיקר בשאלה בוערת אחת: איך היה? אלה שהיו בקרבת הבמה שיבחו והיללו, אלה שצפו בהופעה ממרומי היציע, חירפו וגידפו. זו הייתה ההופעה של דילן. בטווח שבין הופעה מהוקצעת ומהודקת לביזיון מוחלט.
אם נבחר להתחיל דווקא בשלילי, אפשר לדבר קודם-כל על הצד הויזואלי. חרדת הצילום של דילן לא מאפשרת לצלם את ההופעה מקרוב, לא מוכנה לשמוע על צלמים על הבמה, לא מתפשרת על זום אין מרחוק ואין מה לדבר על תנועות מצלמה אחרות. המסכים בצידי הבמה הקרינו לונג שוט סטטי של ההופעה, שמרחוק נראה מטושטש בדיוק כמו הבמה עצמה. התוצאה - יציע שלם שקורא "זום אין" בצעקות קצובות. לא בדיוק אווירה של הופעת ענק. תוסיפו לזה את החשכת המסכים בארבעת השירים האחרונים ותקבלו את התמונה (החשוכה) כולה.
עוד בהסתכלות שלילית תמצאו גם בעיית סאונד מטרידה במיוחד. כל טווח הצלילים הגבוהים צרם להחריד לכל אורך המופע, ובקטעי המפוחית היה כמעט בלתי נסבל. בלאנס המיקרופונים שבהם השתמש דילן עצמו, כנראה ניסה להפוך את הקול שלו לנמוך ומלחשש פחות, אבל לא עשה טוב לתוצר הכללי. בנוסף, נזכיר גם את ההתנהגות הביריונית של חלק מאנשי הביטחון, שהפעילו כוח מיותר ולא נעים כדי לשמור על הסדר.
בין הרע לטוב אפשר לדבר על התמוה. למשל, איך אפשר להעביר הופעה שלמה בלי אינטראקציה מינימלית עם הקהל? לא "גוד איבנינג תל אביב", לא "הלו" ממולמל, לא קריצה קטנה, לא חיוך בזוית הפה, לעזאזל, אפילו לא הצגה של הנגנים על הבמה, שראויים לכל קרדיט על עבודה מצוינת. אי-אפשר שלא לחשוב אם בעיניו של דילן אנחנו רק עוד סיכה על מפת מסלול ההופעות שלו. האם הוא מייחס חשיבות כלשהי, אם בכלל, למיקום הגיאוגרפי של הבמה בעולם? ועוד שאלה תמוהה אחת - איך יכול להיות שבכזו הופעה יש כל-כך הרבה כסאות ריקים? מה הביאו לישראל פול מקרטני ו
לאונרד כהן, שדילן לא הביא איתו?
אבל לצד אלה, היו המון דברים נפלאים בהופעה הזו. למשל בחירת השירים. דילן זגזג בין הפרקים השונים בקריירה שלו והביא תמהיל שמייצג נהדר את היחס בין הלהיטים שלו, לבין השירים המוכרים פחות. העיבודים שונים, ולרגעים אפילו שונים מאוד, מהעיבודים המוכרים. ברוב המוחץ של ההופעה, שלט בה הבלוז, והרוק'נרול, שדילן הוא אחד מסמליו הגדולים, נדחק הצידה ונעלם. זה אולי מייצר דרייב מעט נמוך יותר, אבל מתחבר נהדר ליכולות הווקליות הנוכחיות של דילן. הרוקנרול חזר בהדרן עם הביצועים של Like a rolling stone ו-All along the watchtower.
בניגוד לתחזיות, שהכינו אותנו לקבל זמר עם קול מרוסק וחלוש, דילן נתן את כל מה שהיה לו וסתם למקטרגים את הפה. נכון, הוא לא זמר גדול (ואולי מעולם לא היה), המנעד שלו מצומצם מאוד והוא לא משתדל מדי לשמור על דיקציה ברורה. אבל זה בכלל לא חשוב. המילים שהוא כתב הם השחקן הראשי והן עדיין עובדות. למעשה, ההופעה של אתמול היא אמירה פוליטית חזקה פי כמה מכל ביטול של להקה בשנתיים האחרונות. והאמירה הזו מהדהדת בקול רם וברור.
מספר תלת ספרתי של מיתרים היה על הבמה אמש, והיווה את המרכז של החלק המוזיקלי. דילן אחז בגיטרה רק בשניים או שלושה שירים, אבל השאר עשו עבודה מעולה. ובשאר הכוונה לעוד שני גיטריסטים, בסיסט ונגן לפ-סטיל שעבר מדי פעם לכינור. תוסיפו לאלה מתופף מדויק ורגיש ואת הקלידים והמפוחית של דילן והינה ההרכב כולו. אותה כמות מילים שעברה בין הבמה לקהל, עברה גם בין הנגנים. הם מתואמים בלי אף מילה, מסונכרנים לחלוטין אחד עם השני, ומצדיקים את הבחירה בהם כנגני הליווי של האגדה החיה הזו. המוזיקה מקבלת חשיבות מיוחדת גם בגלל מבנה הבמה. צנוע, רזה, נטול פירוטכניקה ואפקטים, מינימליסטי כמעט. שום דבר לא צריך למשוך את תשומת הלב מהסיבה שלשמה התכנסנו.
עכשיו, אחרי ששקע מעט האבק, ייתכן שיש חלק לא מבוטל בקהל שיצא מרוצה. הוא ראה את דילן על הבמה, שמע בלייב כמה מהשירים הגדולים של המאה הקודמת וזכה לחוויה יוצאת דופן. לקהל הצעיר יותר שהגיע לשם זו יכולה אפילו להיות חוויה מעצבת. אבל דילן צריך להיות הכי מרוצה. הוא ממשיך ללכת בדרך שלו - הוא עושה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה ונשאר בסוף היום עם אחלה סכום בכיס. תקראו לו נציג מעמד הפועלים או נביא תרבות הנגד, אבל גם לו יש חשבונות לשלם. ומה שהיה אמש באיצטדיון רמת-גן היה, לטוב ולרע, בסך-הכל עוד יום עבודה.
