נתחיל ב
נוחי דנקנר שרכש את
מעריב,
עיתון שהיה שרוי בחובות שעמדו לכלותו. הרכישה של דנקנר לא התנהלה תוך עסקה רגילה בה זה שמשלם הוא זה שקונה. דנקנר זכה למחיקת החוב של מעריב על-ידי הבנק ולמעשה לא שילם את מלוא המחיר עבור העסקה. בסלנג ישראלי: שילם את המחיר בקומבינה. אומנם זו אינה מחיקת החובות הראשונה בעסקים בישראל והבנקים שלה ועדיין, זוהי קומבינה.
מעריב של דנקנר כבר קונה את כל העיתונאים המצליחים מהעיתונים הקיימים. אפשר לנחש אלו משכורות הציעו לשי גולדן, עורך מוסף הארץ וכתב של הארץ, שעבר למעריב מהארץ, ועוד "בכירים" שעכשיו הוצעה להם משרה חדשה ממעריב. זוהי דרכו של עולם. נוחי דנקנר רוצה את מעריב כעיתון מספר אחד בישראל, יש לו כסף והוא שאפתן. הוא לא קנה משחק, הוא קנה עוד כוח. והמלחמה בעיצומה.
התדמית של דנקנר כ"איש ישר" אינה שגורה על פי כל. עיתון מעריב החדש ומערכת משומנת של יחצנים יעבדו על תדמית מצוחצחת לבוס. הוא איש עסקים הדוהר קדימה עם דגל הריכוזיות, כבעל אינסוף חברות ישראליות בדומה לשני תריסרי משפחות של עשירי ישראל. הוא ממולח, הוא משלם, כמו כל עמיתיו, פחות מיסים ממה שהיינו משלמים אנחנו עבור אותו סכום של רווח, מגובה על-ידי רואי החשבון שלו, כמו שעושים אותם שני תריסרי בני משפחות מסוימות.
עסקי דנקנר חובקי מדינת ישראל בבעלות דנקנר: אי.די.בי - חברת אחזקות בשווי של 80 מיליארד שקל, סלקום, שופרסל, נטוויז'ן, כלל ביטוח, נייר חדרה, קרוב ל-7 מיליארד שקל מניות בבנק קרדיט סוויס. דנקנר מכר חברה בבעלותו - כור אגן מכתשים לכימצ'יינה, חברה סינית. עכשיו הוא עורך מיזוג בין שתי חברות התקשורת שלו - סלקום ונטוויז'ן, ועוד ועוד. דנקנר חייב עכשיו 45 מיליון דולר ועוד "זנבות" של כמה מיליונים מרשימים לרואה החשבון דוב כהנא, בעל מניות לשעבר של כור אגן מכתשים, שרכש (כהנא) לפני שנים. כהנא נלחם והוכיח כי כור ונוחי דנקנר קיפחו את בעלי המניות שלהם בעת מכירת כור לכימצ'יינה. למה שנאהב את נוחי דנקנר?
הנה יש לו עיתון חדש בשם מעריב. לא צעצוע. עיתון רציני. האם פורסמה בעיתון זה הידיעה כי דנקנר הפסיד במשפט לטובת תביעתו של רואה החשבון דוב כהנא? היא פורסמה במקום הכי מוצנע שאפשר, סוג של צנזורה מרוככת.
העיתון של דנקנר מעריב הוא עיתון פרטי ויפרסם מעתה רק מה שטוב לדנקנר ולעסקים שלו. מעכשיו ידע כל קורא מעריב כי הוא קורא בעיתון "מטעם" שבו חלק מהחדשות שאינן משבחות את הבוס - מרוככות. זה לא בדיוק חופש עיתונות, זו עיתונות אינטרסנטית. כבר יש לנו, אם כן, שני עיתונים בישראל, מדינת חופש העיתונות: החינמון, ישראל היום, שמספר מה שהוא רוצה, סליחה, מה שטוב ל
בנימין נתניהו כי בעל העיתון רוצה לכתוב רק מה שנתניהו רוצה. והעיתון של דנקנר אותו דבר, רק לטובת דנקנר. אגב, גם אמצעי התקשורת האחרים אינם צדיקים גמורים.
מדורי ההון-שלטון, סיפורים כל יום! בשיח הישראלי, כתריסר שמות של עשירי ישראל מופיעים על בסיס יומי במדורי הכלכלה-רכילות, מועברות לשם ידיעות ותמונות של ה"גדולים" על-ידי משרדי היחצנות - הזוכים למשכורות פאר - ונדפסות במהירות במדורי הכלכלה.
אנחנו פוגשים את נוחי דנקנר,
יצחק תשובה, בני משפחת שטראוס, בני משפחת עופר,
שרי אריסון,
לב לבייב ועמיתיהם, כל אחד ויחצניו מאחוריו: בתוכנית יומית בערוץ 10 בשם לילה כלכלי ובמדורי רכילות במוספי הכלכלה של כלכליסט, ממון ודה-מרקר - מקבילים בעיתונות הכתובה והמשודרת.
המדורים מספרים כל "אירוע" חברתי שהטייקונים משתתפים בו, וכן פרטים על חייהם האישיים שמשולבים בעולמם העסקי והמקורבים להם. טפטוף יומי זה אינו מקרי, הוא מיועד לפמפם במוחות המשקיעים הפוטנציאליים, רוכשי מניות, את התחושה שאלה הטייקונים הם השליטים שכדאי להיצמד אליהם ובעצם לרוץ לקנות מניותיהם.
"רוח הבלהות של בעלי ההון" בתוכנית תיק תקשורת שהתקיימה ב-18 ביוני, בהנחיית
עמנואל רוזן, ישבו שני מרואיינים ודנו בנושא "עשירים בישראל". היה שם בעל
משרד יחסי ציבור רונן צור (לשעבר שותפו של מוטי מורל יחסי ציבור) והעיתונאי המצוין דרור פויר מגלובס, עיתונאי רהוט, רגיש ומשכיל.
רונן צור, המייחצן את יצחק תשובה ועוד סוללת בעלי הון, ניהל דיאלוג עם פויר, שמשום מה נכנס למגננה על כתבה שפרסם בגלובס שכותרתה: רוח הבלהות של בעלי ההון. פויר טוב בכתיבה ובחשיבה, וכנראה שאינו במיטבו כחיית-טלוויזיה, נמעך בקלות על-ידי אותו יחצן מהולל וכך אמר היחצן: "הלקוחות שלי, כמו תשובה, נמנעים מלהתראיין בתקשורת. הם חשים כי הציבור לא אוהב אותם ומעדיפים להצטנע".
סליחה? רק לפני שבועיים חגג יצחק תשובה לבנו וכלתו החדשה, חתונה צעקנית ומוחצנת לאלפי מוזמנים. הוצאות החתונה היו 7 מיליון בגרסה המקוצרת ומביני עניין מדברים על עלות גבוהה בהרבה. פרטיה וצילומיה של חתונה זו כוסו בתקשורת, עשר פעמים, ביום לפני וביום שאחרי, וגם כאמור מופיעים סיפורים יומיים על מעשיו ה"קטנים" במדורי המוספים הכלכליים. זה אותו תשובה שנלחם כאריה במדינה שלו, בה עשה את כספו כדי לשלם מה שפחות מיסים על הפקת גז מהים של ישראל. תשובה לא אוהב לשלם מיסים והוא וכל הטייקונים משלמים בעזרת קומבינות, מעוגנות במקצוענות רואי החשבון שלהם, את המיסים הכי נמוכים שאפשר לשלם בישראל. מובן שתשובה אינו היחיד מבין הטייקונים, השיטה עובדת יפה גם אצל חבריו לשורה.
מחקר בישראל: תשלומי המס של 25 החברות הציבוריות הגדולות נמוכים ב-3 מיליארד שקל מהסכום שהמדינה הייתה אמורה לקבל!!!
רונן צור, יחצן מצליח, מציג לנו טייקונים נגזלים, נחבאים אל הכלים וסובלים. לא אוהבים אותם? על מה נאהב אותם? על הקומבינות? ההתנשאות והבוז למדינה שטובה רק כמקור לניצול? הקמצנות בתרומות? היחצנות?
כותב דרור פויר בכתבה שלו בגלובס: ”אנחנו אוהבים את דב לאוטמן,
סטף ורטהימר, גיל שוויד, דב מורן, שי אגסי, יהודה וזהר זיסאפל, עזריאלי, ארזי,
צדיק בינו,
שלמה אליהו,
מיכאל שטראוס". אני הייתי מוסיפה לרשימה את
יוסי מימן ויש עוד דומים להם שנקרא להם בשם עשירים אך לא חזירים.
ביל גייטס ו-וורן באפט, עשירי העולם, הורישו עשרות מיליארדים לציבור. ביל גייטס, עד השנה האיש העשיר בעולם, החליט שמספיק שיוריש לילדיו 10 מיליון דולר. הם כבר יסתדרו עם זה. את שאר עשרות המיליארדים נתן לציבור של עניי אמריקה ואפריקה.
מגוחך שבעלי ההון עטורי היחצנים מייבבים כקוזקים נגזלים על כך שלא אוהבים אותם. כשדנקנר, תשובה ולבייב יהיו סטף ורטהימר, לישראל תהיה תקומה. בינתיים אנחנו עדים לתאוות בצע בשיאה, לקמצנות בולטת בתחום עזרה לקהילה, ולתשלומי מיסים מופחתים כעובדה קיימת. אכן תמונות קשות.
