ואהבת לעיתונך כמוך

במאמריי על התקשורת בישראל אני בדרך כלל מתמקד בשני סוגי מדיה: זאת האלקטרונית - והדוגמה היא ערוץ 1 שהוא ערוץ ציבורי, שאיננו ממלא אחר הציפיות, וזאת הכתובה - שהדוגמה היא עיתון הארץ. עיתון פרטי זה, לא זו בלבד שהוא ממלא את תפקידו ככלב שמירה של הדמוקרטיה, אלא יש בו מן הבשורה שהעיתונות הכתובה עדיין זקופה - בעמידה ולא בשכיבה על הקרשים. משום כך, מאמרו של יוסי שריד (הארץ, 17.6.20011) שכותרתו "על תפקידו של 'הארץ'", בא לי כחידה. מן הראוי היה לעמוד דווקא על הריק במדיה. עיתון הארץ עומד בראש מחנה שאבד בצעדת הזמן.

יוסי שריד, עמית מאז ימי הרדיו המאתגרים ומכר ומודע ותיק מאז היותו דובר מפלגת השלטון, ואני ראש המערכת של קול ישראל בתל אביב, הוא מן הפובליציסטים הטובים ביותר שיש לנו. לא רק בכתיבה החדה כאזמל מנתחים, בזיכרון הפנומנאלי שלו, בתבונה שבהתבטאויותיו, אלא בשפה העברית העשירה שהוא משביח אותה ללא הרף. הוא עוגב עליה. המאהב האולטימטיבי שלה. כל אימת שאני קורא אותו אני מתבשם מן העושר הלשוני של האיש. יוסי שריד הוא איש עם קבלות בכל מה שעשה. בתחום הציבורי, היצירתי, באומץ שהוא גילה. הלוואי והיו רבים כמוהו בחברתנו...

ככה הוא פותח את מאמרו, שחלקו מעין וידוי וחלקו סגידה שמאפיינת איש אמונה: "בארבע השנים האחרונות, מאז פרשתי מהזירה המפלגתית, אני כותב בעיתון זה, ולא בלית ברירה. החלטתי להעדיף את חירות הכתיבה על פני חשיפה רחבה יותר..."

למי שלא קרא את המאמר, עיקרו שבחים לעיתון על החופש שהוא מעניק לכותביו, ביניהם הוא עצמו, על האומץ שהעיתון מגלה בטיפול בנושאים גם אם הם מעוררים ביקורת בקרב קוראים ותיקים ומכובדים מאוד שהפסיקו את המנוי שלהם או שמאיימים לעשות זאת. ובסיכום הוא כותב: "עיתון 'הארץ' הוא כיום מבצר הדמוקרטיה הישראלית שחייבים להגן עליו כמו על בית. במקום שאין אופוזיציה, הוא האופוזיציה, שחיונית יותר מאי פעם. תארו לעצמכם את תבנית נוף המולדות בלעדיו... בכל יום ויום, בלקטו את העיתון הזה על סף ביתו, רשאי אדם לראות את עצמו כמי שיש לו יותר ממינוי. יש לו מניה במפעל הציוני, שסכנה קיומית נשקפת לו ממסלפיו, וחשוב להצילו מידם".

כפי שציינתי גם מילות הסיום מזכירות ביטויים כאילו לקוחים מתוך קטעים בהגדת פסח: "רשאי אדם לראות את עצמו (כאילו יצא ממצרים)... ובכל דור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא (במקרה שלנו- הארץ) מצילנו מידם".

כמבוא להערותיי, אני מבקש לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. מבחינתי כל הכתוב בו בכל הקשור בהארץ נכון ויציב. בכך, שריד מוכר קרח לאסקימואי. עם זאת, העובדה שאני מנוי עליו יותר מיובל, לא מקנה לי מנייה במפעל הציוני. אני ציוני. איך אמר יורם קניוק: ניצולי השואה הם הציונים האחרונים, ואני שריד שואה. כלומר גם כאן מוכֵר לי שריד משהו שיש לי.

הארץ שלנו

הארץ הוא לדעתי היחיד שראוי לעסוק בו כעיתון במובן הקלאסי, הבלתי תלוי, ככל שעיתון יכול להיות מבחינה פוליטית וכלכלית. מי שקורא אותו מכיר אותו, ובוודאי מי שמנוי עליו הוא קורא נאמן שלו. עם כל הטענות שיש לי לעיתון זה, ויש לי והיו לי, ונתתי לכך ביטוי, כשם שנתתי ביטוי לשביעות רצון, הוא לא רק יחסית עיתון טוב. הוא עיתון טוב. נקודה.

בהקשר זה מעניין היה לדעת אם העיתון עשה סקר, לא רק בכל הנוגע לתפוצה שלו, אלא ניתוח בקרב ציבור המנויים שלו, לגבי גיל, השכלה ועוד. ואם הוא עשה סקר בתחום הזה ראוי היה לדעת אותו. הרושם שלי הוא שלפחות במדורים מסויימים הוא אינו עונה לצרכים של מנויים מבוגרים, שלהערכתי הם הלקוחות העיקריים שלו. לדוגמה, מוסף "גלריה" הוא מאוד פופולרי בקרב צעירים רבים, שמן הסתם קוראים אותו, אבל אני בספק אם הם מנויים.

בפוסט שהוקדש כמעט כולו לעיתון הארץ בשל כותרת פתיחה מוזרה של כתבה בעמוד ראשון, ובמאמר על העיתונות הכתובה בכלל, כתבתי על העיתונות המודפסת - המאבק על כמות (14.8.2010). עמדתי על הבעיה של העיתונות הכתובה כיום וציינתי בין השאר: "כל מי שחשוף למדיה, מבוגרים וצעירים, מודעים לכך כי החדשות שמתפרסמות בעיתוני הבוקר, בעצם עיתוני הלילה, שכן עיתון מודפס בלילה, הם 'אלטע זאכען'. הוא צפה בחלקן לפחות 12 שעות קודם בטלוויזיה, הוא שמע אותן ברדיו והוא עוקב אחריהם באינטרנט. שום גודל של כותרת, שום שכתוב הטקסט לא יהפוך אותן לחדשות. משום כך העיתונות המודפסת חייבת למצוא דברים אחרים, שגם הם בחזקת חדשות, אף שלא קרו היום או אתמול, אלא אפילו גילוי ארכיאולוגי מלפני 3,000 שנה ומתגלה היום. ויש גם הרקע לחדשות שעשוי בהחלט לעניין את ציבור הקוראים. גם פרשנות נבונה, גם הצצה אל העולם הגדול ובעיקר העולם של שכנינו, אשר כפי שהעירותי במאמר הקודם, לא זוכה אצלנו לתשומת לב".

לשמחתי חל בעניין זה שיפור בהארץ. בחלק החדשות של העיתון ישנן לעתים כתבות שונות בנושאים שהם לא בדיוק חדשות, אבל הם אקטואליה למהדרין, מאמרים על הנעשה בחו"ל, העולם שאנו כמעט לא יודעים עליו דבר, ועוד. המכנה המשותף שלהם שאלה נושאים שלא מככבים במדיה האלקטרונית, אף שהם מצויים בשפע במדיה המקוונת. במילים אחרות גם אני, שלא נמנה עם הכותבים בהארץ, אלא עם הקוראים בו, שבע רצון שיש עיתון כזה. אני חושב כי כתבות התחקיר של העיתון, כמו של גידי וייץ, ייכנסו לפנתיאון של העיתונות החוקרת בישראל. חבל שרן רזניק, הכתב החוקר לענייני בריאות - עזב, ואתייחס לזה. עם זאת, העובדה ששריד שכותב בהארץ ומשבח אותו, את מעמדו ואת עמדותיו, אין בה חלילה וחס לרמוז שיש בכך שיקול בבחינת "אהבתי את אדוני". שריד הוא אדם ש"קול אדוניו" רחוק ממנו מרחק גלקטי. יתרה מזאת, אינני מעלה על הדעת שקרה משהו להארץ אשר מסכן את קיומו, ושריד, בהשמיעו צפירת אזעקה, מסתיר את הסיבה. בכל מקרה בעיניי זה תמוה.

אפשר וזה היה איזה דחף פתאומי, משהו בין ריגוש והכרת תודה ומשהו מן הנרקיסיסטי, תכונות של אי אלה מאיתנו שעוסקים בענף הזה. אפשר שהדברים של שריד באו גם לעורכים כהפתעה כפי שבאו לי. למה לעיתון תוספת עטרה על ראשו, על הכתר שהוא כבר נושא בבחינת "כל המרבה".

כתבות תחקיר

הארץ הוא גם אכסניה לא רק לכותבים קבועים של המערכת אלא של כותבים אורחים. כל אחד בר אוריין. זאת תעודת כבוד לעיתון שהוא מושך פרשנים כאלה ואלה נמשכים אליו. לאמור, שבבסיס העניין, שריד צודק, בכל הנוגע לעיתון שבו הוא כותב. יחד עם זאת, אתר "עיתונאים - הבלוג על מעמד העיתונאי" הביא לתשומת לבי שיחה עם רן רזניק, עיתונאי וותיק, האיש שהעלה את מודעות נושא הבריאות בכתבות ותחקירים בעיתון הארץ, חתן פרס סוקולוב, ו"אביר איכות השלטון" שעזב את העיתון מכיוון שהוא חש שצר לו. משוחחת איתו עידית אברהמי, יוצרת הסדרה "עיתונאים" ששודרה בערוץ "yes דוקו" ובו פרק "סיפורו של מקצוען" (על רזניק). אני מביא מתוך השיחה, שהיא עצמה ערוכה, כמה קטעים כפי שהתפרסמו:

עידית: "בפרק אומרת לך עורכת הדין אורנה לין, שהמקצוע שלך - המקצוען המעמיק, שרואה בזה דרך חיים - נגמר. ככה אתה חושב?"

רן: "זה ודאי השתנה. עכשיו יש לי מקום. ב'ישראל היום' אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' ל'הארץ'. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב'ישראל היום' אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות, במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת, במובנים רבים המקצוע של התחקיר העיתונאי אכן מת".

עידית : "ואם כבר הזכרנו את אורנה לין, לי זה מאוד בלט שאתה פונה לעורך דין פרטי. איפה ארגוני העובדים? האם אתה מרגיש שלעיתונאי היום יש גב?"

רן: "ברור שלא. זה קצת משונה לדבר על זה כי זה לבכות על משהו שכבר מזמן לא קיים. אני עיתונאי שנהניתי כל השנים מהדבש של החוזה האישי וברגע מסוים נכוויתי מהעוקץ שלו. גם כשהיה לי חוזה אישי, מצוין, ידעתי שזה הפכפך, שזה יכול להיגמר ברגע. שתגיע לרגע שאתה מנוסה מדי, כבד מדי, אולי אפילו טוב מדי. הבנתי את זה ברגע שהייתי לחלוטין לבד מול עמוס שוקן. הבנתי מה החוזה הקיבוצי, על מגרעותיו, יכול להגן - שאתה פחות לבד. גם אם מעזיבים אותך - זה פחות לבד. ואז, גם אם הדבש בחוזה הקיבוצי פחות טוב לאורך השנים, גם העוקץ - שמגיע בתקופות יותר רגישות, בגיל יותר מבוגר - פחות פוגע".

עידית: "אורנה לין אומרת שהמקצוע נגמר, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. ניסינו להראות שכל העיתונאים שמתוארים בסדרה הם עיתונאים טובים שעושים את העבודה שלהם בצורה טובה למרות המצב ההפכפך. כשצילמתי בעיתון 'העיר', תוך כדי התיעוד סגרו את העיתון. לדעתי זה היה עיתון מצוין עם עיתונאים מצויינים. היה לי אפילו רגע שהתגעגעתי ורציתי לחזור ולעבוד שם עם אלון עידן. הרגשתי שיש עוד עורכים כמו של פעם, שיושבים איתם בחדר ומתייעצים איתם. כנ"ל רן וכנ"ל גידי ויץ. דוגמה לעיתונאי מעולה, שבתוך כל המציאות המורכבת הזו מצליח לייצר תחקירים. התגובות לסדרה הן של מין רקוויאם, אני לא חושבת ככה. חושבת שיש תהליך ויש מאבק אבל לא חושבת שהעיתונות מתה".

מן השיחה הזאת מסתבר שישנה סוגיה גם בעיתון הארץ בכל הקשור בשמירה על עיתונאי תחקיר שהם אמורים להיות היום ליבה של העיתונות הכתובה. יחד עם כל זאת, הסיבה היא לא חוסר פרגון, שאופייני לנו בענף הזה, שכן יוסי שריד לא זקוק לו. יש לו קבלות מכאן ועד לשם. גם לא הייתי מקדיש לכך פוסט, או שאופיו היה שונה, אילו שריד היה כותב זאת כחלק ראשון של מאמר "על תפקידו של העיתונאי" בכלל ובישראל בימינו בפרט. כי אז הייתי מבין שהכוונה היא שהארץ, עם כל המגרעות, הוא עיתון שצועד לפני מחנה שאיננו. במילים אחרות: מכלל הן אתה מבין - לאו. ולכך הוא היה מקדיש את עיקר הנושא. זה לא כל כך "קולגיאלי", אבל זה חשוב. זאת המציאות ששריד אוהב להכות בה ושריד עיתונאי אמיץ. מי שזה לא ימצא חן בעיניו שיענה מעל דפי עיתונו שלו. זה יהיה גם מעניין מאוד, פורה מאוד. הייתי מצפה למשל מיוסי שריד שיעסוק פעם בנושא שידור ציבורי, בכלל, ובהיות ערוץ 1 שופרו של ראש הממשלה, באחרונה, בפרט. זכרוני, שאם אינו בוגד בי, לא מעלה בדפדפן המחשבה מתי יוסי שריד טיפל בנושא, שהוא אליבא דעלמא נושא חשוב.

יש עיתונאים ויש עיתונאים

יצוין כי במאמריי אני עוסק בעיקר בעיתון הארץ. בעיתונים אחרים עוסקת בין היתר "העין השביעית", ובמקצת "תיק תקשורת" ב"טלוויזיה הלימודית" (היא מעולם לא הוכרה בחוק כטלוויזיה "חינוכית"). למעט אלה, אין בארץ בימות רפלקטיביות בכל הקשור לטיבם של מרבית "העיתונאים" בימינו, מהם בעלי מקצוע בתחום הכתיבה ומהם בעלי לשון כמעט עילגת, לרוב במגזינים סינטטיים של מידע בסיסי ובידור. הם כולם בעלי מלאכה. בהבדל שבעל מלאכה טוב מוציא מתחת ידו מוצר משובח, העיתונאים ברובם - לא. ואני מתכוון בעיקר לעיתונאים בעיתונות הכתובה. אבל לא רק. הנה דוגמה טריביאלית על העדר מאמץ קטן לבטא ולכתוב כהלכה שם של מקום. נבחרת הנשים בכדורסל שיחקה במוצ"ש האחרון נגד נבחרת צ'כיה בפולין. שֵם המקום בכתובית על המרקע בערוץ 1 היה "ביידגוש". השדרית גילי שם-טוב קראה למקום "בייגוש". בסוף תוקנה הכתובית ל-"בידגוץ'". השם הנכון הוא Bydgoszcz, אותו מבטאים "בִדגוֹשְץ'". זו עיר חשובה מאוד בצפון פולין שפעם ישב בה המלך "קז'ימייֶז' הגדול" ובה כיום מוסדות אקדמאיים ואמנותיים מן הגדולים במדינה. היא יושבת בצומת הנהרות וויסלה והאודר. נכון שכל שפה זרה היא לא קלה לאיות או לביטוי בעברית, אך מי שעוסק בכך חייב ללמוד זאת. זכור לי כי בראשית ימיה של הטלוויזיה היה שדר ספורט שלעיר ליברפול באנגליה קרא Liverfool בפֵה' רפה (תרגום: כָבֵד טיפשית). זאת דוגמה זוטא בלבד, אבל יש בה מן התופעה של בורות.

וכמובן "ה-בעיה" בעיתונות כיום היא היסחפות עם משבי הרוח, או כפי שקראתי לכך בפוסט הקודם - "צנזורה עצמית". אני מביא כאן קטע מדבריו של נדיר צור בתוכניתו "הערכת מצב" (20.6.2011) ברשת ב', שמפנה אותנו אל מאמר של אילנה המרמן: "במאמר במוסף הספרים של עיתון 'הארץ' ובו ביקורת על ספר שראה אור לאחרונה ועניינו - צה"ל ושטחי 1967, כתבה העורכת והמתרגמת אילנה המֶרְמַן: 'בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', שיש בה מידה רבה של חופש מידע וחופש עיתונות, התפתחה בשנים האחרונות צנזורה עצמית היעילה שבעתיים מכל צנזורה רשמית, כי שורשיה נטועים במקום עמוק מאוד: בתודעה ואף בתת-תודעה של אזרחי ישראל...'"

במילים אחרות, המדיה עצמה, אינה משתמשת בחופש שבזכותו היא קיימת וחובתה למלא את המשימה הזאת, בין אם זה מה שמצופה ממנה בחברה שלנו ובין אם לו. אני מאמין כי העיתונות במובן הדמוקרטי חייבת לא רק לשקף אלא לחנך את הציבור במובן הרחב ביותר. במילים אחרות העיתונאים הם שחייבים לדאוג שיהיה להם ציבור, שאליו יוכלו "לשווק" את אחת מאבני היסוד של אזרחות בחברה פתוחה ובעיקר מתן ביטוי מהדהד לנעשה בחברה ובמדינה.
אבל יש עוד ענף, בעיתונות, ומשום מה מסרבים להכיר בו, ואם כן אז בכל הנוגע ל"פייסבוק", ל"טוויטר" והכרה באינטרנט כמדיה שבאמצעותה ניתן להעביר דיווחים מסוריה או עצומה נגד העלאת מחיר הקוטג'. לכותבים רבים בבלוגים השונים אין ברוב המקרים בעל בית. אין להם יוסי שריד שיכתוב עליהם. ואכן יש גם כאן הרבה מוץ. אבל יש פוסטים מעניינים, משובחים ואף מרתקים, גם בתכנים וגם בצורה. הזכרתי בשעתו את העובדה כי במשך שנים פרס סוקולוב לעיתונות (המקביל שלנו לפרס פוליצר האמריקני) ניתן רק לעיתונאים בעיתונות הכתובה ולא האלקטרונית. זאת לא משום שהאחרונים לא היו מיומנים, או בעלי תארים. להפך, בהיות המדיה האלקטרונית חדשה יותר, רבים בה רכשו השכלה גבוהה בתחום העיתונות או בתחומים אחרים. השינוי בא בצורה מאוד פשוטה. הוא למעשה נכפה על ועדת הפרס כאשר העיתונאים מן העיתונות האלקטרונית, רדיו וטלוויזיה, הפכו לרוב באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל ואז שונה התקנון ונוספו לו פרסים לעיתונאים ברדיו ובטלוויזיה.

משום כך היוזמה של יואב יצחק, העורך הראשי של האתר "News1" להקים איגוד של עיתונאי הבלוגוספירה, היא יוזמה ברוכה. הרי כבר היום רבים מקרב העיתונאים בעיתונות הכתובה יש להם בלוגים. תוך פחות משבוע נרשמו כחברים יותר מ-150 בלוגרים, כתבים, פובליציסטים, פרשנים וכיוצא בזה, שזאת התחלה לא רעה. לא זו בלבד שהקמת איגוד כזה חשובה לעצמה, אלא שהדינמיקה עשויה לתת דחיפה לתהודה עיתונאית חזקה יותר בקרב הציבור הרחב, בעיקר הצעירים, והערך המוסף יהיה שאלה יגלו יותר עניין בנעשה בארץ ובעולם. הידע הוא אבי אבות ההשכלה, הידיעה היא האם של הדמוקרטיה. זיווג נפלא. אולי יוסי שריד יקדיש לכך מאמר בבוא העת: "על תפקידם של הבלוגרים" בחברה שלנו.