מדינה מחוסרת הכרה

"נערה מחוסרת הכרה, אני יודע, זה חמור". כך נפתח שירו של מוריסיי מהסמיתס. מדינה מחוסרת הכרה? זה חמור פי כמה. אף אחד אינו מכיר בנו - ומוריסיי מתבקש ללחוש את ה"שלום" האחרון שלו [והוא יודע שזה חמור]. הפלשתינים אינם מכירים בנו. הם הכירו פעם בוועידה כזו או אחרת? הם יושבים עימנו למשא-ומתן? יש יוזמה סעודית שעצם קיומה כבר כמה שנים טובות [מי סופר] מהווה הכרה רבתי בחזקת סבתא רבתא שלנו? מי סופר. הם לא מכירים בנו. הם צריכים [כמו שבהארי קרישנה מדקלמים מנטרות] להגיד "אנו מכירים בזאת במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" והם צריכים להגות את זה נכון [במבטא פלמ"חי, ובשביל זה יש שיעורים פרטיים להתגברות על מבטא ערבי מסגיר, כזה שבגללו לא עוברים בטרמינל או בבדיקות הביטחוניות בדרך לרכבת] ולא רק זו, הם צריכים ממש להרגיש את זה, בלב [נפש ערבי, בכוונה אני לא אומרת פלשתיני כי מי שלא מכיר בי אני גם לא מכירה בו, בפרנציפ, הומיה]. הם צריכים להתכוון לזה "בלבב פהניהימה" [עם הגיה נכונה, יש אקדמיה ללשון ושיעורים לשיפור מבטא והטמעת רגש ציוני בהצהרות ציונית, כי בלי רגש ההצהרה לבדה זה סתם בלוף וערפת יאמר "הם אכלו אותה" בנאום הג'יהאד הבא שלו].

אם הייתי אבו מאזן, לא הייתי מדקלמת את מה שמבקשים ממני. זה היה מזכיר לי יותר מדי את האמא הפולניה שאין לי [כי כמו לפרס, יש לי אמא ערביה] שמושיטה לחי שדופה ולמודת סבל, מבקשת נשיקה, ונותנת לנו כתובית של הצהרת אהבה, לדקלם. אבו מאזן יודע לאן זה הולך, הוא כבר הכיר בנו ועכשיו אנו מבקשים "אנו מצהירים בזאת שאנו מכירים בכם הכרה יהודית ודמוקרטית" והוא לא עושה את זה כי הוא מכיר סחטנים ויודע שאחרי זה נבקש למדוד לו את הדופק, לחץ הדם [פוליגרף] בכדי לבדוק אם הוא באמת מתכוון [וגם נשבע בספר התורה, ואחר כך עוד נבדוק אם היד שהונחה על ספר התורה הזיעה, ונדע שזה היה בלוף והוא מתנשק עם החמאס].

והוא לא רוצה. זכותו. הוא לא לחץ על כפתור החירום של הטרור כמו שערפת עשה, החיבוק עם החמאס היה אחרי שהוא ניסה לתת לנורית [אנחנו, לקשי ההבנה] פרח ותפוח, וזרקנו את הפרח לחצר ותקענו בתפוח תולעת אז הוא הלך ל"ילד אחר" [החמאס]. כי גם אישה נבגדת מבינה לפעמים שאם האקס לא רוצה אותה, הולכים לגבר הבא, גם אם קוראים לו איסמעיל הניה או חאלד משעל. בקיצור, אבו מאזן יודע טוב מאד למה לא לדקלם את המנטרה שאנו מבקשים. כי תחל דרמת ניסוחים ודקדוקי הגיה, רגש וכוונה בת 2000 שנה.

ו-2,000 שנה זה שלנו, לא שלו. לו ולעם שלו יש סרטים אחרים להתגבר עליהם, במיוחד בתחום החמיצות ["החמיצו הזדמנות"]. אבו מאזן מתגבר על החסם שהכשיל אותו, חמיצות. "מחמיץ הזדמנות". עכשיו הוא מייצר הזדמנות, שאנו הולכים להחמיץ ["להחמיץ בגדול", ריאליטי שמודחים בו היישר לים].

הגיע הזמן שאנו נתגבר על מה שמכשיל אותנו - "הם" לא יכירו בנו, הם לא חייבים, והם לא צריכים. אנו אלו שזקוקים להכרה, אבל לא נקבל אותה מהפלשתינים, וגם לא מכל הערבים פה בארץ שישבו בקציעות או בכל מתקן כליאה אחר בגלל שחשבו על הנכבה [יש גלאי מחשבות]. אנו היחידים שיכולים להכיר בעצמנו. אבל אנו לא מכירים את עצמנו, ולא פלא, כי מהילד שמרים ידיים בשואה, הפכנו לפלמ"חניק הגאה, ואחר כך למזיל הדמעה המפורסם בכותל, לשרוליק, ועכשיו אנו סתם בהמות שיורים באחרים [ולא בוכים, רק מעלים לפייסבוק], וחיים בסרט [לפחות הוא ריאליטי].

כשנתנהג כמו מדינה יהודית ודמוקרטית אף אחד לא יצטרך להכיר בנו כמדינה יהודית דמוקרטית בכדי שנחוש שאנו לא "בגבולות אושוויץ". זה יקרה לבד, מתוכנו ["בלבב פה-ני-הי-מה", מוכר?] ואם מישהו יחליט שהוא לא מכיר, לא נמשיך לנג'ס לו ב SMS שיכיר, אלא פשוט נעשה מה שמדינה יהודית ודמוקרטית עושה כשמתקיפים אותה - אומרת 'עד כאן' ומתנהגת בהתאם.

מדינת ישראל קמה לא על מגש של כסף, לא בגלל שהשואה ניגנה לעולם על המצפון שלא בטוח שיש לו, אלא בגלל שהחלטנו להקים מדינה, ובנינו מוסדות מדינתיים עד שזה נראה כמו מדינה אז האו"ם החליט שזו מדינה ["אם זה נראה כמו ברווז אז זה כנראה ברווז", סוג של], ושלחנו איזה אבא אבן אחד, שביבי מנסה להיות כמותו ברטוריקה אבל לא מבין יסודות [אתה צריך להתכוון באמת למה שאתה אומר, אם אתה לא מאמין לעצמך אף אחד לא יאמין לך], ואחרי שהאו"ם הכיר בנו אבל "הם" לא קיבלו את זה פצחנו במלחמה. "מלחמת השחרור" הייתה השחרור מהתלות בהם. כן, הם הצביעו באו"ם אבל עכשיו 7 מדינות ערביות לא מכירות בכך?

יאללה, תוקפים. השחרור האמיתי הוא שאתה אדון לגורלך ואף הכרה של אף אחד אחר לא ממש תשנה, ועובדה, ההכרה של האו"ם הייתה דלשמעטה, ואנו לקחנו את הנשק בידיים [טוב, הוא הגיע מצ'כיה, אבל אנו נשאנו אותו, וזאת הנקודה].

אף אחד לא יכיר בנו כמדינה יהודית ודמוקרטית יותר ממה שאנו יכולים להכיר, ויותר ממה שהם כבר הכירו.

אם נפסיק את הכיבוש, נחזור למוסר היהודי

אם נפסיק את הכיבוש, נחזור למוסר היהודי [ונתנער ממוסר הריאליטי שם ההשפלה של האחר היא הבידור שלנו, מוסר שחדר לשטחים הכבושים שם הפלשתיני הכפות הוא הבידור שלנו, בפייסבוק] , נזכור מהו דמוקרטי [לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי ולא מענישים על ציון הנכבה עם או בלי רשות של ליברמן וביבי] ונפסיק להתנצל [כן, מותר לנו להגביל את הכניסה לישראל, לא משנה מה יגידו הגויים], "יהודי ודמוקרטי" ככותרת שלנו, תצעק את זה כל כך חזק, שלא ממש נזדקק שמישהו יחזור על זה כמו בטקס השפלה שבו המושפל צריך לדקלם מה שהמשפיל אומר לו.

אם נדע שלא משנה איזה הסכם יש, ומה הנוסח המדויק שלו, אם הם לא ירצו הם לא יקיימו אבל הכל תלוי בנו [בשביל זה יש צבא חזק, לעם לא כל כך חזק וקצת מבולבל] , ונגיב ברגע שתוקפים אותנו מבלי למצמץ [גם לא מתקשורת זרה, למה כשתפסתם את בן-לאדן לא הרגתם כמה אנשים בדרך?], אף אחד לא יצטרך להכיר בנו. אנחנו נעשה את זה עבורו כמו גדולים, וכמו בתוכנית בישול שבה גיל חובב ממחיש לצופים איך חותכים את הקישואים ומתי שמים את השום, והצופים בבית עושים את אותו דבר, אנו נלמד אחרים דרך הכרה פעילה בעצמנו להכיר בנו.

כדי להכיר בעצמנו אנו צריכים לדעת שיש לנו כוח להגן על עצמנו במידת הצורך, גם אם הסכם כזה או אחר [והיו 70 אלף טיוטות בעשרים השנים האחרונות] לא ממש יבטיח לנו "ביטחון מלא" [כי צריך לעבות קצת, עוד קצת, רק עוד קצת, את הקו בבקעת הירדן]. נכיר בעצמנו כשנהיה בטוחים שנדע להגן על עצמנו, לא משנה מה יקרה, גם אם בשוויץ [המדינה שאנו לא שכנים שלה, לצערנו, אנו תקועים עם הדרעק האיסלאמי] תקום מהפכה איסלאמית והצריחים שהונמכו בצו בית משפט שם, יצמחו לגובה של מגדל עזריאלי [ או בבל]. וגם אם אובמה יתגלה כמוסלמי, וכל השקרים על ה"ערכים האמריקנים" ו"מחויבות לישראל" [שילוב אצבעות מאחורי הגב] יתגלו [בקרוב ריאליטי, חשוף את פני האויב שמתנהג כידיד]. נכיר בעצמנו אם נדע שגם אם כל זה יתרחש, נדע להגן על עצמנו.

זה יקרה אם נכיר בכוחנו [עכשיו הוא קצת חלש, כי אם ארז אפרתי מצהיר שהדרך שלו להיאבק במחבלים היא לזיין אותם, מה זה אומר על צה"ל?], בצדקתנו [אנו אפילו לא מנסים], ואם נפסיק לבקש אישור מהגויים [ערוץ BBC בשבילכם, ושליחיהם באו"ם] כדי לחוש צודקים. תחושת הצדק צריכה להיות פנימית: אנו צריכים להפסיק לכבוש כי בתוכנו אנו יודעים שאנו גוזלים את כבשת הרש [או עוקרים את עצי הזית שלו], ואנו צריכים להיגמל מהכיבוש כי אנו צריכים להבין שהוא לא זה שיבטיח את קיומנו [הוא רק מכביד, בבחינת "הכבדות הבלתי נסבלת של הקיום היהודי"], ואנו צריכים, כשבאמת דורכים לנו על הבהונות [כמו לשלוח אלינו קסאמים] להגיב בלי למצמץ, ובטח לא מפלשים של מצלמות של תקשורת זרה.

רק כשזה יתרחש, כשנשיב לעצמנו את כוחנו [הכיבוש מדלל אותו כי הוא גורם לנו לבזבז את האנרגיות הצה"ליות החיוביות על שיטור אוכלוסיה אזרחית], ואת צדקתנו [בפעם המיליון, להפסיק את הכיבוש באוכלוסיה אזרחית], ואת הביטחון בצדקת דרכנו [מצטערים גולדסטון, יש מקרים שגם יצורים עדינים עם נפש יהודי הומיה שכמונו חייבים להגיב, לדוגמה כשפוגעים באזרחים שלנו, גם אם זה "רק" התקף חרדה], רק אז ההכרה בנו תתנוסס מתוך מעשנו מבלי שאף אחד יצטרך לדקלם אף משפט "נכון".