7.10.52
למ. מגד שלום,
בינתיים התחלתי ב"ספרית פועלים" לעסוק בפרוזה המקורית. וממילא לא נמסר לי מכתבך, בעניין קובץ סיפוריך "גזר דין". אבקשך להעביר כתב היד כולו, ורק לאחר הקריאה - נוכל להשיבך דבר.
מכל מקום - כוונתנו רצויה!
בברכה, עזריאל אוכמני (חתימה).
מעזריאל אוכמני למתי מגד
29.12.52
למתי מגד הרבה שלום,
לא השיבותי לך עד עכשיו, כי רציתי לומר דבר של ממש. לא אעלים ממך: אינני יכול להסתדר עם סיפוריך. הסיפורים האחרונים לא פתרו ולא כלום. לא נשתחררת מן האטימות. וזו הבריחה אל הסנטימנטליות! מתי, יש לך רעיונות לעשרה רומנים, ואתה דוחס הכל - ובדרך האמירה תחת העיצוב - לכמה נובילות. והאמן לי: אני רוצה שדבריך יתפרסמו אצלנו - כלום כל כך הרבה סופרים יש לנו, שנוכל לנהוג בקלות-דעת? אלא שנקלעת לאיזו סימטה סתומה, ואתה נחבט בין כתלים ובהם.
ואילו נזדמנת לת"א (אני נמצא שם כרגיל כל יום ד') היינו משוחחים בכך, ודאי מגיעים לכלל הבנה. תוך חודש ימים תסכם המערכת ואודיע לך דבר סופי. וכוונותי רצויות!
בברכה, עזריאל אוכמני (חתימה).
פ. ס. - נודע לי שפעם הגשת לדוד הנגבי רומאן, או קטעים מרומאן - ומה עם חומר זה?
מעזריאל אוכמני למתי מגד
28 לינואר 1953
למ. מגד שלום!
ובכן, עניין ספרך הגיע לישיבה. והדיון בו היה רציני. אפשר מן הרציניים ביותר, שהיו לנו בזמן האחרון. והסיכום: יש רצון שתוסיף סיפור או שני סיפורים, שיבליטו את המוצא, את החיוב. המחזור, כפי שהוא עכשיו, דחוס מדי, ללא אויר.
מתי, אל תבינני רע. יש רצון מפורש לפרסם את ספרך, אך אתה חייב לעשות מאמץ. וכלום פנייה זו היא בניגוד לכוונותיך?
ואשמח אם נתראה ונשוחח.
בברכה, עזריאל אוכמני (חתימה).
ממתי מגד לעזריאל אוכמני
28.8.1952
למערכת "ספרית פועלים",
ח. י.,
בזה אני פונה אליכם רשמית בהצעה להוציא בספריתכם את קובץ סיפורי החדש "גזר-דין", הכולל שמונה סיפורים (חמישה מהם גמורים, השלושה האחרים עדיין בעיבוד; מהחמישה נדפסו שלושה; "גזר-דין" - ב'אורלוגין' מס' 4; "השחרור" - 'משא'; "מות אבא" - 'על המשמר'). וספור-מחזה בשם "עיניו מביטות בנו". אפשר שבמשך הזמן הרוב יתווספו על-אלה עוד שני סיפורים.
ידועות לי היטב הטענות אשר הושמעו ונשמעות - בכתב ובעל-פה - כלפי סיפורים אלה, בייחוד מפי אלה אשר הקו האידאי של "ספרית פועלים" משמש נר לרגליהם, ואם אני "מעז" בכל זאת להציע סיפורים אלה, הרי זה בגלל כמה סיבות עיקריות:
א. משום שאני סבור "שאחד משלנו", גם אם הוא "סוטה", רחמנא ליצלן, אינו צריך, אסור לו, שינדוד על-פתחי אכסניות ספרותיות אחרות. ואם צריך להיאבק אתו - אדרבא, יותן לו לשאת את דברו ולשקול למטרפסו מתוך המחנה. (כמובן, אם מוסכמת ההנחה שאכן שייכים אנו למחנה האידאי האחד, למרות חילוקי-הדעות).
ב. משום שבדרכי שלי והיא, אל-נכון, אינה מקובלת על הכל - עושה אני סיפורים אלה את המאבק עם עצמי, בהיותי משוכנע כי אין זה מאבק אישי-ופרטי שלי בלבד. אם יכול אני עדיין מגמה במחזור הסיפורים כולו. (ואין לשפוט עליו על-פי "הדוגמאות", שכבר נדפסו, בלבד) - הרי היא המגמה של המעקת הנטיות "האנטגוניסטיות" - או הקפקאיות- מרות על הכרת החובה, שתחילתה נרכשת מתוך ניסיון אישי אחד, וסופה הופכת, כמו שתווכחו בקראכם את כל סיפורי, להכרת-חובה חברתית.
איני מכחיש, כמובן, שהלך-הרוח השורר בסיפורים אלה הוא הלך-רוח קודר, מכאן בחותם ה"הכתוביות במעגל החתום" אך סבור אני שהלך-רוח זה, משקף אמת כללית יותר, לא-ארצית, ושרק ההתגברות עליו - ולא ההתפעמות ממנו - יש סיכוי לעלה "דרך המלך" של התחדשות ההוכחה - השלישית...
אכן, איני מתימר כלל לעשות את חשבון המאבק הזה, שבו שרויה, לדעתי, שכבה גדולה מבני-דורי; איני מוסר אלא קטעים בלבד - והדבר מותנה גם באופי הסיפורים - כמידת יכולתי הדלה. אך באשר ל"כושרם" האידאי של הסיפורים, אלא הוא, לדעתי, במידת האשת האישית שבהם ובמידת האחריות המוסרית-תרבותית שבהם. אין אתם מגלים בסיפורים, (או ליתר דיוק, אם לא תגלו) אמת כזו, או אחריות כזו, ודאי שתשומו שאני רוקם; אך אם תודו בקיומה - זכאי אני, שתקחו, ואשראי זה....
כאן קטע שלא פוענח
ואני מצפה לתשובתכם
בברכת חברים
מתי מגד (חתימה)
31.12.52
לעזריאל אוכמני שלום,
קבלתי את מכתבך, וגם אני הייתי מעוניין בשיחה פנים-אל-פנים. אף-על-פי שחוששני שהרבה ברכה לא תהיה בה. דומני, אפוא, שאנחנו נחלקים בדעתנו על עצם טיבו של עניין זה, הקרוי ספור וספרות. ואם גם אהיה מוכן להסכים לביקורת שלך על סיפוריי, איני סבור שאקבל את קני-המידה שלך להערכתם. מכל מקום, שיחה בעניין זה ודאי עשויה להועיל גם לי, ואולי גם להבהרתם של כמה עקרונות שנויים במחלוקת.
ביום רביעי הבא, 7.1.53, אהיה בת"א, ואסור אליך בבוקר ל"ספרית פועלים". אני מקווה שאמצאך שם, ושתוכל להתפנות לשיחה זו.
בברכת חברים
מתי מגד (חתימה).
22.12.52
לעזריאל אוכמני רוב שלום,
לפני שבועות אחדים השארתי ב"ספרית פועלים" עבורך את כתב-היד של מחזור סיפוריי "גזר דין", וצרפתי לכך מכתב אליך, ובו בקשה שקודם לכל דיון - תשלח אלי את הערותיך, בעיקר על שני סיפורים שביחס אליהם יש לי ספיקות מסוימים ("השילוח", ו"לדרך ארוכה"). ועד עתה לא קיבלתי ממך שום תשובה, ואיני יודע מה עלה בגורלם של ספורים אלה.
איני בא, חס וחלילה, בטענות עליך: אם עוד לא קראת את הסיפורים (יודעני כי טרדות הזמנים האלה מרחיקות - אולי - את כולנו מהספרות לדברים חשובים יותר), אך עם זאת, אהיה אסיר-תודה לך אם תודיעני דבר, ואדע "היכן אני עומד"; ולו גם תשגר רק מילה אחת, מעין "חכה באורך-רוח"...
לתשובתך אני מצפה בקוצר-רוח,
בברכת חברים
מתי מגד (חתימה)
מתי מגד לעזריאל אוכמני
7.11.52
לעזריאל אוכמני שלום רב,
א. אני משאיר לך בזה ששה ספורים מתוך המחזור "גזר-הדין". השביעי הוא הספור המוכר לך, "פסק-דין", (נדפס ב'אורלוגין' מס' 4 ) - פתיחת המחזור. אין לי העתקה מספור זה, ולפיכך אבקשך לקראו שם. אם יהא צורך, אעתיקו. השמיני יופיע בשבוע הבא ב"על המשמר" - ביום ו' - ואשלך אותו אליך מיד לאחר מכן.
ב. שנים מהספורים האלה - "השליח" וספור-הסיום "לדרך ארוכה", טעונים עיבוד נוסף, מכל מקום יתכן שעוד אעבוד עליהם. אלא שלפני שאתחיל בעבודה, רצוני לשמוע את דעתך על המחזור כולו ועל שנים אלה בפרט.
ג. סדר הסיפורים הוא: "פסק-דין", "השחרור", "מות אבא", "השליח", "רעיה, רעיה ואם", "הילדים אשר בחוץ", "ביקור של אהבה", ו "לדרך ארוכה".
ד. נוסף לספורים - אני משאיר לך מחזה, אשר יכול להצטרף אליהם לספר אחד. כיוון שבידי עוד שני מחזות ארצישראלים, תמהני לשמוע מה דעתך על קובץ מחזות, שזה שבידך יהיה הראשון בהם.
שלום רב, ולתשובתך אני מחכה,
מתי מגד
מתי מגד לעזריאל אוכמני
22.2.1953
לעזריאל אוכמני שלומים, לדאבוני, לא הצלחתי לפגוש אותך בביקורי האחרון בת"א, על כן אני עונה על מכתבך במכתב.
אין צריך לומר, שהתביעה שהשמעת באזני לא נעמה ביותר לחכי. וזאת - לא משום חילוקי דעות אידאיים, אלא בעיקר, אלא משום שאיני יודע כיצד אפשר להוסיף על מחזור-סיפורים, שכל עיקרו בשלמותו. ואכן, איני יודע איך אוכל "לתקן" את המעוות במחזור זה. לעומת זאת, מסכים אני לטענה - שאמנם לא הזכרת אותה כלל - שספורים אלה לבדם אינם מספיקים לכזה ספר, מבחינת הכמות ואולי (מוכן אני להסכים) גם מבחינת הנושא; שלא טוב הדבר שאופיע - לראשונה אחר כארבע שנים - בספר שכזה הוא נושאו היחידי.
אי-לזאת החלטתי לצרף לספר עוד שלושה ספורים, שלא יהיו כלולים במחזור "גזר דין", ושאחד מהם (הכתוב כבר), יהיה "הספור על-אודות הסופר". והשנים האחרים יהיו "יחידות עצמאיות", שאינן שייכות כלל למחזור, ואווירתם כמו נושאיהם שונים הם ביותר.
לעומת זאת - יש לי בקשה אליך, ואין היא שייכת לעניין הנידון עצמו. משום סיבות שאפשר בושה לדבר בהן, חי אני בחודשים האחרונים במין "חרדה אפוקליפטית", דהיינו: שהנה אנו, כולנו, מתקרבים במהירות אל קטסטרופה חדשה (יהודית-ישראלית דווקא ולאו-דווקא כלל עולמית) שסופה מי ישורנו. יודעני יפה, שאין חרדה זו ניתנת כלל להנמקה ולהוכחה מדעית, אך "כל עצמותיי תאמרנה", שהאסון קרב ובא וכי רק אטימות-לב-ומוח, מובנת אך בלתי מוצדקת, מונעת בעדנו מראותה ומהכין עצמנו לקראתה.
ודאי, אין לחרדה זו עצמה ולאיזה קובץ-סיפורים עלוב ולא כלום. ועם זאת, כלום בושה היא להודות כי בסתר-לב מבקש אני לזכות ולראות את ספרי יוצא-לאור לפני שיתחולל האסון? - כלום צריך אני להתבייש להודות בכך כי זוהי הסיבה לקוצר-הרוח שלי לגבי הוצאת ספרי? - והאמן נא לי, כי בדרך כלל לא הייתי, ואף אינני, קצר-רוח לגבי פרסום.
משך ארבע שנים אלו, מאז הופעת "המגדל הלבן" עליו-השלום, הרביתי לכתוב ואילו קצר-רוח הייתי לגבי פרסום, יכול הייתי להוציא - בדרך זו או אחרת - ספר אחד ושנים... ייתכן אמנם, כי גם השהיית הפרסום לא הועילה לגמר בישולם של הכתובים עמדי, וכי יימצא מי שיאמר כי מבחינה אובייקטיבית (מה פירושה של מלה זו ר"ל) יכול אני לחכות עוד ארבע שנים... ולאמתו של דבר - מוכן הייתי להסכים גם אני לכך, אלמלא, אכן, אלמלא קוצר-הרוח האחר, שדבר אין לו ולטיבם, או מידת-בשלותם של סיפורי.
כאמור, אפשר שבקשה זו תיראה מוזרה בעיניך, אך אני לא כן עמדי. עדיין איני יודע דרך אחרת, ל"הגשמת עצמי", מלבד דרך הכתיבה. ומשום-מה זקוק אני בעיני להוכחה דלה זו של "הגשמת עצמי" בצורת קובץ סיפורי מודפס. אף שאני יודע יפה, שאם אומנם תתרחש אותה קטסטרופה, אפשר שלא יישאר זכר, לא לסיפורים ולא לכותבים, וממילא לא יהיה ערך לאותה "הגשמה עצמית"...
קיצורו של דבר, כלום אי-אפשר לזרז את הוצאת הספר (כמובן, רק לאחר שתקבל את סיפורי הנוספים ואת דעתי שלי עליהם...).
מצפה אני לתשובתך, ואת הסיפורים עצמם אשלח לך, אל-נכון, בחודש-חודשיים הקרובים, בתקווה כי לא יארך הזמן...
בברכת חברים
מתי מגד (חתימה).
