השבוע הזדמן לי לשבת אל שולחן האוכל עם אישה חביבה, תושבת אחת ההתנחלויות בגדה המערבית. מדובר באישה חזקה, אשר עברה לא מעט תלאות ויכלה להן - התאלמנות בגיל צעיר, מצוקה כלכלית וגידול ילדים בגפה. חיבה שוררת בינינו. אני מעריכה את הכוח שבה, והיא מוצאת בי אוזן קשבת לפילוסופיית החיים הסטואית שגיבשה במהלך הזמן.
השבוע היה עיתון פרוש בינינו על השולחן, ובו כותרת גדולה אשר התייחסה למשט לעזה. לנגד עיני המשתאות התחוללה מטמורפוזה באותה פילוסופית חובבת. "את יודעת", שאלה בשפתיים קפוצות, "איזו אישה בתנ"ך קרובה ביותר ללבי, ואני נושאת אותה כארכיטיפ?".
לרגע חשבתי ששוב צץ חוש ההומור הלא-רע שלה, והיא עורכת פרודיה חביבה על פעילות הרווחת בבתי המדרש שלנו, החילוניים ההומניסטיים. "רחב הזונה?" ניחשתי.
"לא", ענתה נחרצות, "שמשון הגיבור". "וכל-כך למה?", השתאיתי לתפנית המגדרית המסחררת. "כי שמשון הפיל את עמודי הארמון והרג את כולם, וככה גם אנחנו צריכים לעשות לאלו", היא הצביעה על העיתון, "להרוג את כולם".
חילופי דברים אלו החזירו אותי אל כותרת אחרת, אשר התפרסמה באותו שבוע
באתר NRG, ודיברה על כך שבאוניות המשט מוחזקת חומצה קטלנית שמטרתה לפגוע בחיילי צה"ל. מי אמר? צה"ל אמר, המודיעין אמר. לבקש מ-NRG לבצע תחקיר עצמאי ביקורתי? - לא יעלה על הדעת.
כך, התנסחה בי המחשבה, מכינה ממשלת ישראל את הרקע לתקיפה ברוטאלית נוספת, כדוגמת זאת אשר נערכה על המרמרה, אשר גבתה מחיר חיים כבד, פגיעה אנושה במעמדה של מדינת ישראל בעולם, והקלות מזעריות בסגר.
יש לומר זאת בקול צלול וברור, וכל
הסרטונים המפוברקים ביוטיוב לא ישנו את החשיבה השקולה: את הסגר הלא חוקי והלא אנושי צריך לסיים; יש להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, ובאמת ובתמים להתכוון לסוף הכיבוש. אחרת - תמות נפשנו עם פלשתים, באמת.
