בשנה האחרונה אנו עדים למחזה עליו אנו חולמים שיגיע גם אלינו באחד הימים. לא, לא מדובר בהצגת תיאטרון ולא במחזה מבוים. מדובר בסיפורים מהחיים שאנו צופים בהם לייב אבל לא מעכלים את טיבם. הכוונה לשורת התפטרויות של בכירים שהחליטו כי כך מצפים מהם וכך מוטב גם אם איש לא נחקר בוועדת חקירה ולא נשפט בבית משפט.
לפני כשנה התפטר ראש ממשלת יפן לאחר כהונה קצרצרה של מספר חודשים והסיבה? הוא לא קיים את הבטחת הבחירות שלו לפנות את בסיס הצבא האמריקני באי אוקינאווה. השאלה כיצד ניתן לבצע הבטחה כזו בתוך פרק זמן כל כך קצר לא נשאלה כלל ביפן. שם אמרו לראש הממשלה כי העובדה שהוא לא מקיים את הבטחתו מכבידה על המפלגה ועליו ללכת. וכך היה.
לפני מספר חודשים התפוצצה בגרמניה פרשה הקשורה בשר ההגנה שהואשם כי העתיק חלקים מעבודת הדוקטורט שלו. הוא אומנם הודה כי עשה טעויות מצערות אבל לא הודה בהעתקה. אבל די היה בהאשמות ולחץ דעת קהל כדי להביאו להתפטרות למרות הפופולריות שלו והעתיד שניבאו לו.
לפני כשבוע אירע פיצוץ אדיר בבסיס
חיל הים בקפריסין שגרם למותם של כ-12 ופציעתם של עשרות. בין הנספים היה גם מפקד חיל הים. בעקבות האירוע הטראגי התפטרו שר ההגנה ומפקד הצבא.
והסיפור האחרון הוא פרשת האזנות הסתר של העיתון ניוז אוף דה וורלד שבעקבות חשיפתן הבעלים רופרט מורדוק לקח אחריות ובלא הרבה היסוסים החליט לסגור את עיתון שיצא לאור מאז 1843. וזה היה רק הספתח. מאז התפטרו בכירים בעיתון בעבר ובהווה וקציני משטרה בכירים שאולי היו קשורים בעקיפין בשערורייה.
אין שום קשר בין האירועים שקרו במדינות שונות, בזמנים שונים ובנסיבות שונות לחלוטין. ומדובר כאן רק בדוגמאות טריות, האחרונה נמצאת רק בתחילת דרכה ומי יודע מי וכמה עוד ילכו הביתה. אבל לכל הפרשיות יש מכנה משותף אחד: הסקת מסקנות אישיות מידיות, בלי גמגומים מיותרים ובמספר משפטים של התנצלויות כנות על מה שקרה.
להסתכל עליהם לקנא. אצלנו עוד לא קרה שאדם קם מיוזמתו ולקח אחריות והתפטר בשל מעשה או מחדל. אפילו לא אחרי אסונות נוראיים. הנה רשימה חלקית: מלחמת יום הכיפורים, אסון המסוקים, אסון השייטת בלבנון והאסון האחרון, השריפה בכרמל. במקרה הראשון רק ועדת אגרנט אילצה את הרמטכ"ל ושני אלופים וקצינים בכירים אחרים ללכת הביתה. כיוון של פסקה לגבי שר הביטחון הוא לא הסיק מסקנות בעצמו.
בשני האסונות הצבאיים הבאים לא הרמטכ"ל ולא מפקדי חיל האוויר והים לקחו אחריות למותם של עשרות רבות של חיילים. ומדוע? כי לא הייתה ועדת חקירה שתאלץ אותם לכך – לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון ולא איש מחברי הכנסת שיש להם מה לומר על כל עניין חשוב יותר וחשוב פחות. במקרה של השריפה בכרמל שר הפנים, שהיה אחראי על מערך כיבוי האש במדינה, סבר כי הוא דווקא בסדר כי עשה רבות לפני האסון. כיוון שכך עכשיו כולם ממתינים לדוח של
מבקר המדינה שהפך בשנים האחרונות לכתובת לטיפול בכל המחדלים במדינה. מבקר "אינסטנט".
נדמה כי המקרה היחידי שאולי "עונה לקריטריון" של לקחת אחריות הוא אלוף פיקוד צפון
אודי אדם שהתפטר ונעלם מהתודעה מיד בסיום מלחמת לבנון השנייה. גם הרמטכ"ל של אותה מלחמה
דן חלוץ התפטר כחצי שנה לאחר סיומה אם כי ייתכן שעשה זאת על-רקע עבודתה של
ועדת וינוגרד. לא זכור שלקח אחריות אישית.
את התופעה שאצלנו אנשים כלל לא מעלים על דעתם לקום וללכת רגע אחרי שכשלו מסמלת קריאתו המפורסמת של
שמעון פרס כשהשיב למבקריו במפלגת,"אני לוזר ?" אחרי שהפסיד עוד מערכת בחירות. לא מדובר היה בחוסר מודעות אישית לכישלונות אלא בחוסר רצון להצטייר כמי שלוקח אחריות על
מחדל שבו לדעתו היו לו עוד שותפים למרות שהוא היה הראש. במקרים הצבאיים למרות האחריות הפיקודית העליונה סברו מן הסתם הרמטכ"ל ומפקדי החילות שהם לא צריכים להתפטר כי הרי הם אישית לא פקדו על המסוקים ועל צעדת השייטת אל מותה ושר הפנים לא פיקד אישית על כבאית.
אלה, כמובן, הרהורי סרק אם בכלל עלו בראשיהם של הנוגעים בדבר. הגיע הזמן שגם כאן יבין כל איש ציבור, אזרחי או צבאי, כי כמו ביפן, גרמניה, בריטניה וקפריסין – ויש ודאי עוד הרבה מדינות אחרות - לסמכויות המוענקות לו עם מינויו צמודה גם אחריות. זה הולך תמיד ביחד. כפי שהוא זוכה בפופולריות ציבורית בעקבות הצלחות כך הוא צפוי לביקורת ולנזיפות במקרה של כישלונות. ואחת המסקנות במקרים כאלה היא לקחת אחריות אישית וללכת הביתה.
התופעה שהתפתחה אצלנו לפיה גם מי שכשל טוען כי הוא צריך להישאר כדי לתקן את הליקויים היא המצאה ישראלית לא חכמה ולעניינינו בלתי מוסרית. כך חשב דן חלוץ בסוף מלחמת לבנון השנייה כאשר הורה על בדיקות וחקירות בתוך הצבא שעם השלמתן פרש. בזה הוא סבר כי מילא את חובתו לציבור. עובדה, היום הוא מתרוצץ במגרש הפוליטי של קדימה כדי להתברג ביום מן הימים בצמרתה. וכך עושה בימים אלה
עמיר פרץ, שר הביטחון באותה מלחמה. כיוון שהוא טוען כי איננו אשם במה שקרה אז איננו רואה כל פסול להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה ולקוות מן הסתם להנהיג ביום מן הימים גם את המדינה.
ככה זה אצלנו. עד שלא תקבל בעיטה הגונה באחוריך לא תבין לבד כי אתה או שסומך על הזיכרון הקצר של הציבור או שמאמין כי מה שלא קרה כבר לא יקרה, כלומר, הציבור לא יוקיע אותך. טעות. עכשיו, כאשר הציבור מוכיח כי הוא מסוגל גם לעשות שרירים בנושאים הכואבים לכיסו יעשה נא גם מעשה הנוגע לפרצופה של המדינה: זו שבה לא יחשוב מי שכשל במבחן חשוב ולעתים מכריע של חיים ומוות על האפשרות שינתן לו מועד ב'. מאחר שלא לקח אחריות על הציבור להטיל אותה עליו כדי שיבין מה חושבים עליו באמת.
