השופטים זקוקים בדחיפות לכלים שיאפשרו להם לטפל בצורה תקיפה ומיידית במי שאינם מתייצבים לדיון. זוהי המסקנה המרכזית העולה מסיכום הביקורים ב-16 בתי משפט ברחבי הארץ, במסגרת המדור "שיפוט מהיר" בשנת המשפט היוצאת.

האלמנט הבולט ביותר והתדיר ביותר, ולא משנה כמעט באיזה בית משפט מדובר, הוא איחורים ואף היעדרויות של צדדים - כולל נאשמים וסניגורים בהליכים פליליים. זמן יקר רב מתבזבז על בדיקה האם הצדדים קיבלו את הזימונים, לאן נשלחו ומה עושים עכשיו. זהו מצב בלתי נסבל, שאחראי לחלק בלתי מבוטל מן העומס העצום המוטל על בתי המשפט.

פתרונה של בעיה זו אינו מצריך עוד תקנים, עוד מבנים ועוד תקציבים. הוא מצריך רק כלים חוקיים או מינהליים, אותם יוכלו השופטים להפעיל בהתאם לכללים שייקבעו ולנסיבות בשטח. למשל: קביעה שצד המאחר ביותר מ-15 דקות להליך אזרחי, יפסיד אותו בצורה אוטומטית - ולא משנה באיזה שלב נמצא ההליך ולא משנה מה התירוצים שיציג בדיעבד. מי שיגלה שהוא מאחר, יחוייב להתקשר ולהודיע על כך ללשכת השופט, תוך מתן הסבר ברור. אם השופט יגלה שמדובר במאחר כרוני, הוא יוכל לפסוק נגדו גם אם יהיו לו התירוצים הטובים ביותר.

מאחר שהבעיה קיימת גם בהליכים פליליים, צריך להפעיל גם שם את אותו נשק - אם כי בזהירות רבה, בשל אופיו של ההליך. אפשר למשל לקבוע, שאיחור שיביא אוטומטית לזיכוי או להרשעה יהיה בן חצי שעה; אפשר לקבוע שההליך יופעל רק נגד נאשם שכבר הוצא נגדו צו הבאה. מכל מקום, כאשר אפילו בימי המיקוד הפלילי לא ניתן להתקדם משום שהנאשמים ו/או עורכי דינם לא טורחים להתייצב - אין להשלים עם המצב הקיים.

אמצעי נוסף הוא הטלת הוצאות אישיות על עורכי דין. מי שמאחר שוב ושוב, מי שמאחר ללא הצדקה, מי שמאחר בחצי שעה - שישלם, ושישלם הרבה. האמצעי הזה כבר קיים, אך השופטים כמעט ואינם משתמשים בו. התוצאה של הרחמנות הזאת היא פגיעה בעיקרון היסוד של קיום משפט בזמן סביר וללא עינוי דין.


אפילו המשנה לנשיאה מאחר ב-45 דקות


זה לא שהשופטים עצמם הם אלופי הדיוק. יותר מדי שופטים מאחרים ביותר מדי זמן. האיחור הממוצע שרשמנו הוא 14 דקות, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. אם כל שופט מאחר מדי יום ברבע שעה, המשמעות היא שהמערכת כולה מאבדת 150 שעות בכל יום עבודה, שזה אומר - 750 שעות בשבוע וקרוב ל-35,000 שעות בשנת העבודה. נניח שכל תיק מצריך שעתיים - המשמעות היא שרק בזמן האיחורים אפשר לגמור 17,000 תיקים.

עם זאת יש לומר, הממוצע במקרה הזה הוא מטעה, כי היו כמה שופטים שמשכו אותו הרחק-הרחק כלפי מעלה. השיאן שלנו הוא אברהם היימן מבית משפט השלום בראשון לציון, שהחל את הדיון באיחור של 64 דקות. מקומם עוד יותר היה האיחור של הרכב בית המשפט העליון בראשות המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, לצידם של יצחק עמית וסלים ג'ובראן: 45 דקות. כאשר זו הדוגמה שנותן השופט מספר שתיים בישראל, מה לנו כי נלין על שופטי השלום.

לעיתים תורמים גורמי העזר את חלקם לאיחורים. השופט אביהו גייפמן, מבית משפט השלום בחדרה, המתין 33 דקות מעבר לזמן הקצוב, עד ששירות בתי הסוהר הכניס לאולמו את העצירים שבענייניהם דן. גם במקרים אחרים התעכבו דיונים בשל המתנה לשב"ס, ללא כל הצדקה נראית לעין.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים כמה שופטים שלא איחרו כלל, או שאיחרו בדקות ספורות: יוסי שפירא מהמחוזי בירושלים (שהיה מוכן בדיוק בזמן אך נאלץ לחכות לתובעת); דרורה פלפל, אורי שהם יהודה זפט מהמחוזי בתל אביב; וההרכב במשפט אולמרט - מוסיה ארד, משה סובל ויעקב צבן מהמחוזי בירושלים. מה שאומר, שזה פשוט עניין של משמעת עצמית מצד השופט.


כל קשר בין "נט המשפט" למציאות - מקרי בלבד


ככלל ניתן לומר, שבמערכת בתי המשפט אין שום תחושה של דחיפות, ודאי לא של משבר, לנוכח 600,000 התיקים הממתינים להכרעה. ימי המיקוד הפלילי, האמורים לתת חלק מן המענה, מתמסמסים בשל אותם איחורים והיעדרויות שכבר הזכרנו, ועליהם נוספים כל מיני "באגים" ניהוליים נקודתיים.

בבית משפט השלום בעכו התחיל יום הדיונים באיחורים של חצי שעה ויותר. בבית המשפט המחוזי בתל אביב מצאנו בלגן בלוחות הזמנים שמחוץ לאולמות - וזה עוד טוב לעומת בית משפט השלום באילת, בו כלל לא מתפרסמים לוחות הדיונים. בהיכל המשפט בבאר שבע התקינו מערכת הודעות אלקטרונית שכלל אינה בשימוש, ואילו בהיכל המשפט בחיפה התברר שכל קשר בין הלוח המופיע ב"נט המשפט" לבין המציאות הוא מקרי בלבד. ביקור מדגמי אחד בבית משפט לתחבורה (בתל אביב) העלה, שגם בערכאה העמוסה ביותר לא ממהרים לשום מקום.

זוהי השורה התחתונה החשובה ביותר: כל עוד לא יפנימו השופטים, מנשיאת העליון ועד אחרון השופטים המקומיים, שיש כאן משבר אמיתי - משבר של חוסר תיפקוד מספק הגורר עימו משבר של חוסר אמון - המצב לא ישתנה באמת. יהיה אולי שיפור פה ושם, אך המערכת תמשיך להידרדר.


הציונים הגבוהים ביותר והציונים הנמוכים ביותר


מכאן - לציונים שהענקו לשופטים. בדקנו את היעילות, הבאה לידי ביטוי בהקפדה על לוחות הזמנים, ניהול הדיון וההתקדמות בטיפול בתיקים; ואת המזג השיפוטי, הבא לידי ביטוי בהתייחסות לצדדים ולבאי-כוחם, כאשר מצד אחד יש להיות אדיב ואנושי, ומצד שני - לא לתת לצדדים להתחצף או למרוח את הזמן. מראש החלטנו שהציון המירבי בכל קטיגוריה יהיה 9, בשל ההנחה שאין אדם מושלם. הציון הממוצע של 24 השופטים (כולל שני הרכבים שקיבלו ציון אחד) הוא 7.8 במזג השיפוטי ו-7.6 ביעילות.

את הציון המירבי - 18 - קיבלו השופטים הבאים: ג'ורג' אמוראי (השלום בבאר שבע), אביהו גייפמן (השלום בחדרה), משה בר-עם (השלום בירושלים), סאאב דבור (השלום בצפת), יהודה זפט (המחוזי בתל אביב), אשר גרוניס (העליון) ודרורה פלפל (המחוזי בתל אביב).

בתחתית הדירוג נמצאים: 10 נקודות - ניצה מימון-שעשוע (השלום בפתח תקוה); 11 נקודות - אליעזר ריבלין, יצחק עמית וסלים ג'ובראן (העליון), מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל (הרכב אולמרט בבית המשפט המחוזי בירושלים), אלכס קיסרי (המחוזי בחיפה); 12 נקודות - איריס לושי-עבודי (השלום ברחובות), אברהם הימן (השלום בראשון לציון).

השורה התחתונה היא, שלפחות במישור האישי - קשה למצוא כללים, וזה כמובן טבעי לגמרי במערכת של 600 איש. יש שופטי שלום נהדרים, כולל בפריפריה, ויש אחרים שלא הייתם רוצים להופיע בפניהם. יש שופטים מחוזיים יעילים, ויש כאלו שצריכים שיעור בניהול זמן. בעליון יש שופטים המזלזלים בציבור ובצדדים, לצד שופטים אנושיים ונגישים. תפקידה של המערכת הוא לקחת את האנשים והנשים השונים הללו, ולהוציא מהם את המיטב עבור הלקוחות: אנחנו. נכון לעכשיו, יש עוד הרבה מקום לשיפור.