התחזיות אמרו דוד, הלב אמר חגית. ככה זה בגמר "
כוכב נולד". אתה חושב שאתה לא יודע, אבל האמת היא שאתה בעצם כן. ורק אם יתרחש איזה מהפך, רק אם מישהו יעשה הראל מויאל וישחיל את לירון רמתי ברגע האחרון - ברור לך שבעצם חגית הייתה הזוכה לאורך כל הזמן.
למעשה, חגית יאסו הייתה הזוכה מהרגע הראשון שבו הפציעה על המסך, באודישן התמים ההוא כשהגיעה לא מוכנה ונדרשה לגרסת א-קפלה של "עומד בשער" של דוד בניון והודיעה שבכלל לא תכננה להיות שם. זה לא רק היה הקול, אפילו לא היופי האקזוטי. זה היה הפאסון, גישת ה"באתי לכאן כדי לנצח". ושום דבר לא ערער אותה לאורך הדרך, גם לא ביצועים חלשים או ביקורות קוטלות. גם לא טוקבקיסטים מרושעים. היא ידעה ואנחנו ידענו, שחגית יאסו תהיה הכוכבת הנולדת התשיעית.
מחנה דוד לביא יכול לנוח בשקט. בעוד שגם הוא היה ראוי בהחלט לזכות בתואר, הסיכויים לא עמדו לטובתו מלכתחילה. הוא לא משלנו, דוד. הוא לא טיפוס שעמישראל יכול לקבל בחיבוק. הוא אמן בריט רוק מוכשר מאין כמוהו, אבל הוא לא משדרות וגם לא יודע לשיר באמהרית. אבל אנחנו כן חייבים לו תודה על שסוף כל סוף ביצע שוב את "מבול" של רונה קינן, אותו השיר מהאודישן שיחזור ויתנגן בגלגל"צ עד אחרית הימים, או לפחות עד העונה הבאה. ולמרבה ההפתעה, הביצוע לא נפל מזה של האודישן.
שני הפינליסטים עשו עבודה נפלאה. בחירת השירים הייתה תמוהה, ממש כשם שהייתה לאורך העונה. אף שיר קצבי או כזה שיכול לכל הפחות להעביר בך צמרמורת של התרגשות לא היה שם, רק מלודיות איטיות שמנסות לחלץ רגש בכל מחיר. יחסית לכך, הם היו מצוינים. לומר שלא עבר בנו געגוע למרינה מקסמיליאן בלומין? לא נשקר.
לצאת ידי חובה אבל ההפקה, הו ההפקה. האם ייתכן שבפעם התשיעית כבר הרמתם ידיים? כי אמש, בזמן שעם ישראל היה עסוק בנושאים בוערים יותר - הפיגוע המחריד בנורבגיה, מותה של הזמרת איימי ויינהאוס, צעדת המחאה על הדיור ובטח היו ברקע עוד כמה התרחשויות אקטואליות וחברתיות, בחיפה התכנסו בנינוחות לערב הגמר. כנראה שמדובר באירוע בסדר גודל שגם צונאמי בחופי הים התיכון לא היה מצליח לרסן. ובכל זאת הייתה שם אווירה סטלבט מעיקה, איטיות חסרת ניצוצות שהעיבה על השידור כולו והפכה אותו למשמים מתמיד. כמדי שנה, הערב הגדול של העונה היה מביך וחובבני, רצוף תקלות שידור מציקות, במיוחד עם כל ניסיון לעבור אל סיון קליין באחת מתחנות השידור ואפילו הספירה לאחור, שנייה לפני הכרזת הזוכה, התחילה מהר מדי ולא הייתה מסונכרנת עם צביקה והקהל. וזה לפני שאמרנו משהו על רותי והמעטפה, שהגיחה לבושה חליפה ומלווה רקדניות, מה שהפך את הרגע שלפני ההכרזה למגוחך וחובבני, כמעט כמו תחרות שירים במתנ"ס מקומי.
אפילו במחלקת הלבוש לא ניכר מאמץ מיוחד להפוך את הערב לחגיגי -
צביקה הדר עלה בג'ינס, המתמודדים שנשרו במהלך העונה ועלו בהפסקות הפרסומות כדי לשעשע את הקהל, הסתפקו אפילו בתלבושות פשוטות יותר. את דוד מישהו החליט להלביש בשריון של קרוקודיל ולירון רמתי (עדיין זוכרים מי הוא?) הסתפק בחליפת בר מצווה טיפוסית. השמלות של חגית הוחלפו אחת לרבע שעה והאחרונה, זו שבה ביצעה את הסולו האחרון, הייתה כה צמודה, שהמפרט הטכני כולו היה פרוש לעיניי הקהל. אפילו לבחורה דקיקה כמוה זה לא יכול להחמיא.
אולי עדיף לא לדבר על ההופעה של מירי מסיקה אבל חייבים. הבחורה, שהייתה ונשארה זמרת מחוננת, נראתה לא פחות ממחריד במפה הרקומה זהב שבה הולבשה, כזו שגרמה לה להיראות בחודש חמישי לפחות וקצת הקשתה על ההתרכזות בשירה.
כל זה לא משנה עכשיו. הגמר מאחורינו, יש לנו כוכבת ואפשר לחזור לשגרה. ובשגרה אנחנו מתכוונים לאוהלים. ואם לא כדי לתמוך במאבק, לפחות כדי להציל את עצמינו מהשידורים החוזרים הנצחיים שמתחילים ממש מ-ע-כ-ש-י-ו. להתראות בכוכב נולד 10.
