כמדי סוף שנה, מעלה סטודיו ניסן נתיב את מיקבץ ההצגות שהועלו במשך השנה, לטובת אלה שהחמיצו, במיוחד התלאביבים, את הצגות הסטודיו בירושלים. הקבוצה הקטנה יחסית (מקסימום 17 תלמידים למחזור) העלתה באקורד הסיום את "שלושה הוצמאך" - שכשנשמע ביידיש לפתע המשפט: "ווי איז דה עראבער? ברינג אראיין דה עראבער" ("איפה הערבי? הכניסו את הערבי”) - נתקפתי בפרץ צחוק שלא חדל זמן רב. זה הזכיר לי עד כמה הבדיחות ביידיש הן הדבר הכי חזק, הכי מצחיק והכי הכי - בתרבות היהודית.
כאחת שלא גדלה על היידיש, אלא למדה אותה רק מצפייה קבועה בהצגות ה"יידישפיל" המלוות בתרגום - אני מודיעה קבל עם ועדה, שיש כאן הוכחה בצורך לחדש את תרבות הידיש של גדוליה - מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, באשביס זינגר ועוד ועוד ענקי תרבות.אם עושים את זה גויים בוורשה ב"תיאטרון היהודי" שחף משחקנים יהודים - אז למה שאנו לא נעשה זאת?
והסיבה לכך שהסצינה הכי מוצלחת בהצגה המבדרת והנהדרת הזו הוא הקטע שמתחיל במשפט ביידיש - הוא משחקו של יפתח רוה כ"לייע הצועני", שכאן קיבל אינטרפרטציה של ערבי. הבחור הזה הוא שחקן עם כריזמה ואיכויות משחק שקשה לתחום אותן בגבול. כשם שהפליג במשחקו כ"טרטיף" עליו נכתב כאן השבוע, כאן הוא בונה דמות גדולה מהחיים של טיפוס מפחיד, מין צועני-גזלן-סוחר בבני אדם, שקונה בחינם את הילדה היתומה מירלה (מור חזן, בעלת היופי, האישיות הכובשת וקול הזמיר), כדי שתופיע בשירה במיסבאות והוא יאסוף את הכסף. כל דקה שלו על הבמה מכניסה את הקהל לדריכות ומרתקת אותו בצורה אופטימלית.
שני שחקנים אלה, יפתח רוה ומור חזן, הם כוכבים בפוטנציה שעוד תשמעו עליהם רבות. אך בל נזלזל בשאר הצוות, שכולו בנוי על שחקנים עם יכולת תנועה, הבעה וחלקם גם בשירה, שיחד, יוצרים הודות לרעיונות המבריקים של הבימאי יובל זמיר, הצגה משעשעת אך נוגעת ללב, בקשר שלה לתרבות שחלפה ואיננה עוד. במיוחד קורע את הלב השיר "יהודים, רחמו רחימו" ששרה מור חזן. שיר ששמעתי בילדות אולי ברדיו, ואי-אפשר לשכוח אותו.יואב הלוי מקסים כעוזר המכשפה, בהבעותיו ותנועתו וחינו. כך גם מפליא במשחקו ובכשרון התנועה איתמר שרון בתור "בובע יאכנע", המכשפה שיש לה שלוש עוזרות, שלא כמו שלושת המכשפות ב"מקבת", שואפות לטוב.
תמר שטיירמן, מורן אלון ונורית לוזינסקי, בתלבושות פאנק, ממלאות בכשרון גם תפקיד רקדניות במועדון בו מופיעה היתומה עם הערבי באיסטנבול, לשם עוברת העלילה. הן ממלאות את הבימה בנופך של המיוזיקל שהוא חלק מההצגה, כמו הסיפור על היתומה עם האב אברמצ'י, שנעלם בגלל קללת המכשפה (דוד אופיר שהופעתו בסצינת הפתיחה בתנועה מרהיבה חסרה בהמשך כשנעלם. והיתומה מירלה נותרת עם אם חורגת רעה, כמיטב האגדות - בתיה דאלויה. עד כדי כך רעה, שהגורל שהטיל אותה לידי הצועני-הערבי, כבר טוב יותר מהאם החורגת.
לב ההצגה הם שלושת ההוצמאכים (רון אראל, ההומצאך העיקרי, ושתי האלטר-אגו האחרים שלו - דורון פוקסמן ונמרוד רונן - שאף הם, כמו כל הצוות, שיחקו גם ב"טרטיף"). הם מהווים את לב הסאטירה, שאיציק מאנגר מטפטף דרכה פרטים על התנהלות הרוכלים והסוחרים הקטנים היהודים בגולה. מרמים איש את רעהו,מכזבים וסוחרים באוויר.
הצגה מענגת ומלבבת, בכל מרכיביה. לכולם - שאפו.
