בשבח האמת

וירעדו סיפי ה"ארץ"

לאחרונה הודיע משרד החינוך, במסגרת תוכנית החינוך לערכים אותה הוא מוביל, על ריענון ההנחיה לפיה שבוע הלימודים במגזר היהודי הקדם יסודי יפתח בשירת ההמנון והנפת הדגל. הגדיל לעשות משרד החינוך ואף קבע לעצמו יעדים לפיהם עד יום העצמאות ידעו כל אותם ילדי גנים את מילות ההמנון בעל פה – נוראי. וכמובן – ה"ארץ" (תרתי משמע) רעשה וגעשה.

אנשי חינוך מומחים, משפטנים, חברי כנסת וכתבים יצאו בשצף קצף נגד "...ההדרדרות המהירה של המדינה לזרועות הפאשיזם..." (הארץ 13.07.11). קצפם של אלו יצא עוד יותר על הרעיון הדרקוני שבקביעת יעדים ומדדי הצלחה כאילו אין זה תפקידו של משרד ממשלתי המעוניין לבדוק את הצלחתו במימוש מדיניות.
למרות שיש לי דבר או שניים לאמר על ההיסטריה סביב ההנחייה הזו (אולי בהזדמנות אחרת), אני רוצה לקשור אותה לשתי מגמות הקיימות כיום בחברה הישראלית. שתי מגמות אלה לעיתים מקבילות, לעיתים מתנגשות ולעיתים חופפות ומשפיעות זו על זו, אך המשותף להן תמיד הוא ששתיהן כאחת קמות עלינו לכלותינו, ושכל אדם מושפע מהן בצורה זו או אחרת.

המגמה הנשכחת

הראשונה היא המסוקרת מביניהן, והיא המגמה הלאומנית שהולכת ומתגברת מסיבות שונות. מגמה זו, על סימניה, סכנותיה והשלכותיה מתוקשרות ומסוקרות חדשות לבקרים בכלי התקשורת השונים, וטוב שכך, מפני שבלימתהּ חיונית לכל דמוקרטיה חפצת חיים.

השנייה לעומת זאת, נעלמת ונשכחת והיא מגמת הפוסטים (לא של הפייסבוק) למיניהם – הפוסט-ציונות, פוסט-מודרנה, פוסט-אמת ופוסט-ערכים – אף טיפת אמת לא מצליחה לחמוק מהשיטפון הזה שכל מה שנותר אחריו הוא מדבר וישימון. זוהי מגמה שגורמת להסתייגות מכל אמירה, מעשה או אדם שניחוחם ניחוח של אמת כלשהי. בנחשול של הפוסט, הציונות היא גזענות, הממשלה היא ביטוי לפאשיזם, היהדות מובילה לתיאוקרטיה, המשפחה מקורה בשוביניזם וחינוך לערכים הוא אינדוקטרינציה. האמת מתה, תחי היחסיות.

והנה, עוד לא סיימתי את המשפט ואני כבר שומע את צעקות המבקרים (ובצדק): כיצד זה קשור? הרי תהיה זו טיפשות לומר שכל המבקרים של ההנחיה החדשה הם פוסט-ציונים, בטח ובטח שהם אנשים ללא אמיתות – חלקם הגדול של המבקרים הם בעלי דעות מוצקות לגמרי לגבי ציונות, ערכים, אמת ואינם נכללים באותה קטגוריה של פוסט. אך כמו שאמרתי השפעת המגמה הזו היא מעבר לאנשים המובילים אותה, והיא משפיעה אף על אלה שבמהותם מגלמים סתירה שלה. לכך אתן דוגמא.

אז מה בעצם עושה משרד החינוך?

תוך כדי נסיעה ברכב שבוע שעבר, עלה בידי להאזין לתוכנית "מה בוער?" בגלי צהל ששודרה על-ידי רינו צרור (14.07.11). צרור, אדם שבשום צורה לא ניתן להאשימו בהשתייכות לאף אחת מהזרמים שהוזכרו, ראיין את סימה חדד, מנהלת האגף לחינוך קדם יסודי במשרד החינוך לגבי ההנחיות החדשות. בראיון צרור לא הסתיר לרגע את הסתייגותו החריפה מההנחיה החדשה (לא שהוא צריך) וחקר, התקיף, שאל ובירר עם המרואיינת שלו הרבה מהצידוקים, ההסברים והשאלות הלגיטימיות שעלו – עד כאן ראיון הגיוני, אינטלגנטי ותורם. עד שבשלב מסוים, במה שנראה כמו רגע השיא של הראיון, צרור דחק את חדד להודות שבאמצעות ההנחיה החדשה במשרד החינוך מנסים לכוון ולהנחות את הילדים לערכים מסויימים (כן, ערכים מסויימים, ספציפיים, כאלה שחשוב שיהיה לילדים שלנו).

ברדיו השתררה דממה מעיקה שהופרה רק על-ידי הניסיון שלי לדחוק בגברת חדד לענות כבר, ומהר, כי עוד רגע ואני לא רושם את הילדים לגן. אבל לצערי, גברת חדד, מנהלת האגף לחינוך הקדם יסודי במשרד החינוך (!), לא הצליחה להביא עצמה להודות בזה שחלק מתפקיד הגוף בו היא מתנהלת הוא לחנך ילדים לערכים.


פה כבר מתגלה בעיה, אם רינו צרור, איש תקשורת עם קבלות ובעל תפיסה מובהקת לגבי מהם נכון ולא נכון ומהו צדק חברתי, רואה בעייתיות בכך שמשרד החינוך יחנך לערכים יש פה איזושהי סתירה. יותר מכך, כשגברת חדד שמהות תפקידה חינוך ילדים לערכים מגמגמת כשהיא נדרשת להודות בכך, אנחנו צריכים להבין שיש לנו סיבה לדאגה.

האם אני חושב שצרור יתנגד לכל סוג של חינוך לערכים? כמובן שלא. האם גברת חדד מודעת לכך שתפקידה הוא חינוך ילדים לערכים? אין ספק. ההתנהלות של שני האישים האלה בראיון נובעת מאותה אווירת פוסט שאנו (והם) שואפים על כל צעד ושעל. האמירה: "יש ערכים שצריך לחנך אליהם" הפכה לצורמת מאין כמוה לאוזן הפוסטמודרנית, והערך היחידי שהמחנך הפוסט-מודרני מחנך אליו הוא הסובלנות לכל דבר ובכל תנאי – כל ערך הוא לגיטימי כל עוד הילד יגלה ויגיע אליו לבד. אך תפיסה רלטביסטית זו ממיתה מיתת נשיקה את כל הרעיון של טוב ורע.

מאותו הרגע שאנחנו מחנכים לכך שכל מערכת ערכים היא לגיטימית בצורה שווה, אין שום הבדל בין תפיסות פסולות שאסור לקבל אותם בחברה (למשל רצח על כבוד המשפחה) לבין תפיסות שקיומנו פה תלוי בהן (למשל זכותו של העם היהודי לבית לאומי).

שתי המגמות שהוזכרו כאן (מגמת הפוסט והמגמה הלאומנית) מהוות שתי חזיתות במלחמת התודעה שמתקיימת בחברה הישראלית. פריצת קו ההגנה בכל אחת מהחזיתות הללו תגרום לשינוי אופייה ומהותה של המדינה היהודית-דמוקרטית לכזה שהרוב השפוי (ימין ושמאל) במדינה לא יוכל להתמודד עמה – אם אופי זה יהיה מדינת "פוסט" רב תרבותית וכלל אזרחית מחד או תיאוקרטיה יהודית ומשטר צבאי מאידך. אנחנו חייבים להילחם בשתי החזיתות הללו ולשמור על האיזון ביניהם, תוך הבנה שהתמודדות עם מגמה אחת נעשית בכלים שמספקת לנו המגמה השנייה ולהפך.

מסיבה זו, אם אנשי הימין והשמאל (והתקשורת) לא יבינו את ממדי ההשפעה של שתי המגמות הללו על התנהלותם הפוליטית, אנו עלולים למצוא את עצמנו בבעיה. הבנת העובדה שישנה בעייתיות דמוקרטית עם חוק החרם (גם אם אנחנו מאמינים שהבעייתיות הזו היא ברת טיפול) היא חיונית בדיוק כמו הבנת העובדה שבורות בנושאי מורשת יהודית וציונית בסיסית על-ידי אזרחי העתיד היא מתכון לאסון (גם אם לא רוצים לעשות אינדוקטרינציה).

ב-63 שנותינו ניצחנו בחרב יותר ממלחמה אחת שחזיתות מרובות לה, אבל את המלחמה הזאת נוכל לנצח רק אם נבין, שמותר וצריך להיות צודקים, שלא להכל אנחנו מוכנים להיות סובלניים, שמותר שתהיה לנו אמת, ואז, ורק אז, נוכל גם להגיד שיש שקר.