הקרב על הבית: מצא את ההבדלים

אני בטוח שגל מחאות כמו שהמדינה עוברת בימים אלה, לעולם לא היה יכול להתרחש תחת שלטון שהתקשורת מעדיפה (קדימה או עבודה). לעולם! התחושה הזאת התגבשה אצלי כשעשיתי את "מבחן הלהפך". תחשבו על זה שהשמאל בשלטון, וכמה סטודנטים חובשי כיפה או חרדים צעירים (עם ילדים) היו דורשים שיפור ושינוי דרסטי במדיניות הממשלה בנושא הדיור. גם אם מצוקתם הייתה קורעת את השמיים, התקשורת לא הייתה מסקרת, והזעקה הייתה גוועת מעצמה.

הפניית העורף לאחים שנואים הייתה מוסברת לציבור בנימוקים שחוקים כמו: כל הכסף של המדינה הלך להתנחלויות, תפסיקו לעשות ילדים, (לחרדים-) לכו לצבא, לכו לעבוד, והכי חשוב: עכשיו שאתם באופוזיציה, תסתמו! מצוקת הילדים הקטנים, אני מדגיש - הילדים הקטנים, אין בכוחה לרכך את השנאה ליריבים. אלה הקטנים גדולים יהיו. בדיוק ההפך מילדי העובדים הזרים. אלה משמשים תירוץ עלק מוסרי כדי לבטל את הגדרת הוריהם כ"שוהים בלתי חוקיים".

בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" (28.7.11) רביב דרוקר הגדיר את יחסה של התקשורת לגל המחאות השוטף את הארץ במילים (ציטוט): "התקשורת נותנת למחאה הזאת רוח גבית מטורפת". את הסיבה לטירוף הזה הוא הסביר בהזדמנות אחרת: "ביבי הוא הסיוט של העיתונאים". דהיינו, סילוק הסיוט, תלוי בסילוקה של הסיבה לסיוט.

מחאת הדיור הוגדרה על-ידי התקשורת במילים "הקרב על הבית". במהלך תוכנית התחקירים "360" (25.7.11), שמענו פעמים רבות את העיתונאים רינו צרור ולינוי בר-גפן חוזרים על אותן מילים - "הקרב על הבית". נזכרתי בהפגנות של הכתומים נגד עקירתם. הם באמת ניהלו קרב על הבית, ולמרות זאת, זכו ל(קי)טונות בוז וזלזול. דפני ליף, בעזרת "רוח גבית מטורפת" של התקשורת, הוציאה המונים לא בגלל בית, אלא בגלל שכר דירה גבוה.

ביולי 2005, ביום הפגנת הכתומים בכפר מימון, הסוציולוג הפרופסור עוז אלמוג, הביא איתו לאולפן של לונדון וקירשנבאום את שנאתו, וזו הדריכה אותו לתהות: על מה הם מפגינים השרוטים האלה? הוא שאל והשיב: זה בסך-הכל כמו לעבור דירה. השונא עוז אלמוג לא הבין ולא חש את השבר של אחיו השנואים.

באותם ימים, פרשנים מהשמאל טחנו לנו את המוח עם הציונות המעודכנת שלהם. רוצים להתנחל? לכו לנגב ולגליל, אמרו לעקורים מגוש-קטיף. הצעה כזאת אסור להשמיע לדפני ליף והחברים שלה. הציונות שלהם מתמקדת במילה "מימוש". מגיע לנו... אנחנו רוצים... נתנו מספיק... המדינה חייבת לנו... תעזבו אותנו מהקלישאה שהפליץ הנשיא ג'ון קנדי...

יודגש: אינני מקל ראש במצוקת המוחים נגד מחירי הדיור. הם באמת גבוהים. אבל אחרי מה שהבטיח ראש הממשלה, ניתן לאפסן את הבטחותיו עד לבחירות. אם יתברר שלא עמד בדיבורו, יצביעו נגדו, אם עמד בדיבורו - יצביעו בעדו. הניסיון לימד אותנו שגם אם יוכח שנתניהו סופר-סטאר, השונאים יעדיפו להצביע ליריבים שלו, אפילו הם מושחתים גדולים וחדלי-אישים.

לדפני ליף ולחברים השרוטים שלה אני אומר: ממה אתם עושים סיפור. זה בסך-הכל לעבור דירה. לכו לנגב ולגליל. ואם זה נראה לכם יותר רחוק מלונדון, ניו-יורק או אמסטרדם, אז תגורו שנה בשכונות דרום תל אביב. הדירות תפוסות? צאו למאבק בעד גירוש השוהים הבלתי חוקיים, ובא לציון גועל...