נשים מטורפות, גברים אדישים

רגע לפני שאוזנייה המהלכת עורפת את ראשו של בעלה הקמצן על סעיף "כל הדברים השליליים שיכולים להיות בבן אדם", הם מחליטים לקחת פסק זמן ולנסות לתפקד כל אחד בנפרד. סיטואציה קלאסית זו נפוצה עד כאב ועוברת, בואו נודה על האמת, במוחו של כל אחד מהצדדים בשלב כלשהו של מערכת היחסים (מישהו אומר הדחקה?). ברמזור קוראים לזה "פסק זמן". הבעיה היא שברמזור, בשונה מהמציאות המרירה מתוקה בה אנו מתפקדים, סיטואציה קשה זו חפה מכל הבעת רגש, מלבד פרצופי הביאוס והרטינה של איצקו (ליאור כלפון) כמובן.

אם כבר הוכנס מיני משבר לעלילת הסדרה, אז למה לא להסתכל לו בלבן של העין לתת לו קצת עומק, נפח ובשר? בסיטואציה כזו למשל מתפספסת בגדול היכולת להזדהות עם הדמויות וכאן אולי באה לידי ביטוי נקודת החולשה של הסדרה.

בשונה מסיינפלד שגדולתה וגאונותה היא בהצגת מערכות יחסים חברתיות וזוגיות המורכבות מאותם לבטים, תהיות שדילמות גנריות שחווים כולם, רמזור על הגזמותיה מזגזגת אי שם בדו-קוטביות תסריטית ובימואית, על הקו שבין קומית מוצלחת לקומדיה קלישאתית שכיחה.

זה נכון. חלק מהתסכולים הגבריים מוצדקים לחלוטין ונטולי הגזמה. הרי לא מעט נשים משתייכות לזן המותח את רגע הדד ליין ליציאה מהבית הרבה מעבר לגבולות הסביר ועוד יושבות חמוצות פרצוף לאורך כל הנסיעה בתואנה ש"אתה לא יכול להיות קצת יותר סבלני??". אבל סביר מאוד כי במעונן הזוגי, בניגוד גמור לזה של טלי את אמיר בע"מ, שוכן לו גבר מגיב בעל נפח אישיותי: כזה שמעמיד בקלות על טעויות, מביע את עצמו ונוקט עמדה מבלי לחשוש לחייו. במילים אחרות, אדם בשר ודם ולא פלקט פסיבי המתקשר איתן בעיקר באמצעות "כן ממי/ נו כבר ממי / ממי, אני לא מבין מה את רוצה". חלשים ורופסים. כשיחסי הכוחות בין שליחות הטאליבן הסובלות מאוברדוז הורמונלי לבין ה"כן ממי/ לא ממי" לא משכנעים, גם האמירה האירונית הביקורתית המשובחת ביותר, עלולה להתפספס.

חבל. כי קצת יותר עומק דיאלוגי בין המינים, דיוק במשחק וזהירות מנפילות לתוך סצינות הנראות כלקוחות מקומדיות אמריקניות לעוסות (כמו תקרית ארוחת הפסטה ברוטב גראס של איצקו ולילך, בעת ביקורו של הבוס של לילך או ההירדמות של טלי תוך כדי ההכנות לסקס), היו עושות לרמזור רק טוב. אלו הדברים שהיו הופכוכים אותה מעוד "אוקיי קומדיה חמודה", ליצירת קאלט גאונית שתצוטט- בדיוק כמו האבטיפוס הסיינפלדי הנפלא, לאורך שנים.

ובכל זאת, רמזור הוא סיטקום נהדר. הוא מהנה מאוד לצפייה, נותן ייצוג למגוון המצבים בהם אנו נמצאים החל משלב ההיכרות ועד לשלב הילודה ונגזרותיה על מערכת היחסים, מתבגר ביחד עם הצופים ומתמודד גם עם סוגיות מתסכלות בדרך יצירתית חביבה. סופרלטיבים נוספים מגיעים לרמזור בזכות סצינות גאוניות השופעות תחכום וחוצפה ישראלית, הצגת "הישראלי המכוער" במיטבו באמצעות עיצוב מוצלח של חפר שלפעמים אפילו נורא קל לחבב, ובמיוחד לנוכח העובדה שבשונה מקומדיות "משתיקות מוח" על טהרת הלראות ולצחוק, רמזור מייצרת רגעי סמי-מציאות שהתרחשו, מתרחשים ויתרחשו בחיי הזוגיות של כולם. כאלו שיגרמו גם לצופה האדיש והמוכחש ביותר להזדהות, להתקומם, לייצר מודעות עצמית קצת יותר חזקה ובעיקר להתנחם בעובדה ש"זה קורה לכולם".

אמיר וטלי למשל - זוג גנרי לכל הדעות; היא דיילת שנתונה בחודשים האחרונים בקדחת הריון שהופכת אותה לבת זוג נפיצה במיוחד עם נטייה לפיגור רגשי קל. הוא במאי כוריאוגרף שכל מטרתו כבר מתחילת העונה היא צבירת מעט שקט ושלווה - תנאים אידאליים ליצירת כוריאוגרפית ירקות מרשימה בים של הורמונים בלתי נשלטים.

בעוד אמיר עסוק בעיקר בחוסר אונים, בהכחשה ובאי הסתגלות למציאות ההריונית החדשה, עוברת בת זוגו ככל שמתקדמים הפרקים והעלילה, משגרת טיפוח עצמי, לימוד של טיפוח התינוק שטרם נולד באמצעות מוזיקה קלאסית ושיחות מוטיבציה. החל משלב היותו זיגוטה קטנטנה, תוך פיתוח תנודות רגשיות, קולות ושפת גוף של מילואימניק ממוצע.

מצד אחד, כל מי שהיה שם יודע, התופעות מדויקות: לצד המעבר למגורים בגוף זר, גדול, כבד ומרדני, מתחיל מרוץ התחמשות בשילב או בשקר כלשהו זול יותר, כאשר שלב ההתפתות לעגלת תינוק 4X4 עם פונקציות של ספינת חלל לא פוסח על-אף אחד. אותו קשר כואב כמעט לחיים האמיתיים מוצג במלוא תפארתו: אמיר יוצא למסעות נישנוש שבסופם אורבת ההשמנה, וטלי שמתוודעת לראשונה להתעגלותו של בעלה תוך שיחה עם חברתה, יוצאת למסע נגדי שכל מהותו הוא מיגור התופעה. היא מפגישה אותו עם תזונאי סאדיסט, ומשנה את אורחות חייו מהקצה אל הקצה תוך הטמעת מושגים חדשים כספירת קלוריות, הליכה מהירה וקלוריפון - הקו הקלורי של אקי התזונאי.

אך אי שם בדרך עוקרת מן השורש ומסרסת לבעלה המורעב והסמי -חטוב כל נטייה להומור או שמחת חיים. כאן אצלנו בחיים האמיתיים, זו יכולה להיות השמנה מינורית, התקרחות - מוכחשת או לא, וגם טעם מזעזע בבגדים. הנקודה היא שאנחנו כבנות זוג עירניות ודואגות, מרגישות חובה מוסרית ובלתי נשלטת כמעט להחזיר את הבחור שלנו לאותו מצב אופטימלי בו קיבלנו אותו מלכתחילה.

זה מצחיק. זה מתואר בצורה נפלאה וזה מבדר. מצד שני, לא משנה עד כמה מציאותיות הסיטואציות ומתקיימות בוורסיה זו אחרת בכל בית זוגי או זוגי פלוס דור ההמשך, משהו בהפרזות, בעיצוב הדמויות ההגזמתי ובעיקר באינטרקציה ביניהן, פשוט לא עובר. זוהי לא רק הסטריאוטיפיזציה החזקה בה לוקה כל אחת מהדמויות (הנבעך רפה עמוד השדרה, ההורמונלית המשוגעת, הקמצן, הקומבינטור ואשת הקריירה החריפה), אלא דווקא חוסר האמינות המאפיין את הקשר בין כולן. ניקח לדוגמה את איצקו, יש לא מעט כאלה; קמצנים ותחמנים ממנו. באמת שלא חסר. כנ"ל גם לילך הנפוצה גם היא במחוזותינו מאז המהפיכה הנשית וכינונה של האישה החזקה החדשה, אך דווקא הקשר ביניהם נוסח "אתה סמרטוט רכרוכי ואני צוררת אכזרית", לא אמין ונראה יותר כמשחק תפקידים סאדו מזוכיסטי שיצא מכלל שליטה.