הבעיה הניצבת מולנו כיום אינה ואסור שתהיה פתיחת תקציב השנה הבאה. אך גם לחתוך בבשר החי של הביטחון זה לא הפתרון האולטימטיבי. פשוט מאד: יש לשנות את סדרי חלוקת התקציב. שינוי בכמה סעיפים יכול לחולל תפנית בנכאות הרוח של אלה שחשים מקופחים, ובצדק.
תקציב המדינה בנוי מראש, בחלק ניכר ממנו, על תמיכה באנשים שאינם עובדים, בתואנה של הקדשת יומם ולילם ללמוד את התורה. הגיעו בנפשכם: האם גם בגלות ארה"ב, שם חיים מיליוני יהודים בלי שום כוונה לעלות לישראל, מקבלים החרדים קצבאות מהממשלה האמריקנית? האם אינם עובדים כל יום להביא פרנסה לביתם, ובערב לומדים תורה? או שמא הם נוהגים כמו בישראל - שולחים את נשותיהם לדאוג לפרנסה, לגדל ולחנך את הילדים, לטפל במשק ביתן ואילו הם - "נהרגים באהלה של תורה" עלאק? ואם תומכים בסטודנטים בישיבות - מדוע שייגרע חלקם של כל שאר הסטודנטים?
הגיע הזמן, שאת עקרונות "התנועה למען חוקה לישראל" (אותם הציגו ב-1985 הפרופסורים
אוריאל רייכמן,
עמוס שפירא, והטייס, לימים חבר הכנסת אליעזר (צ'יטה) כהן) יתחילו לממש, ואולי מכאן יבוא השינוי.
הנושא המרכזי והעיקרי בתנועה שקמה אך דעכה מחוסר עניין הציבור בתוכן ובמהות של חיינו כאן, היה כזה:
כל אזרח ישראלי חייב למלא את כל החובות, דהינו: לשרת בצבא או בשירות לאומי, כדי להיות זכאי לכל הזכויות-ההטבות של יוצאי צבא. וחשוב מכך: מי שלא ישרת בצבא ולא ימלא את חובותיו כאזרח - יאבד את תעודת הזהות שלו, ועימה את הזכות להצביע בבחירות לכנסת. הוא ישאר תושב הארץ, אך לא אזרח. ואין הכוונה לערבים בלבד, אלא באותה מידה - גם לחרדים יהודים. אין הבדל ביניהם בהשתמטות ממילוי החובות.
החברים הנחמדים שהתפרסו באוהלי השדרות ובכיכרות מתעניינים אך רק במה שמתחת לאפם: כמה יעלה גביע קוטג', מה יהיה שכר הדירה, וכדומה. אך הם אוטמים את עיניהם ואוזניהם למה שמתרחש מתחת לאפם ומסביב להם. הם מתעלמים מהשינוי בדמוגרפיה הישראלית: בעוד זמן לא רב, רוב אזרחי המדינה (אם תימשך חוקיותם כאזרחים, חרף הכרזתם שהם פלשתינים, ואי-נשיאתם בעול חובותיהם כאזרחים), רוב המדינה תהיה ערבית. ושכזאת, השלטון יעבור לידיהם. ומהיכרות את מהות המשטרים בארצות השכנות, ברור מה יהיה סופנו.
כדאי לחשוב קצת מעבר לאף, וכן להתמקד בחידוד הבעיות וכיצד פותרים אותן, לא בהתלהמות לכיוון אחד, אלא בראיה כוללת ורחבה. ולצורך זה יש אנשים מקצועיים שיעשו זאת, ולא מתלהמים חפים מידע מקצועי.
דרושה רוויזיה בחלוקת הקופה הציבורית. עדיפות ראשונה היא להשקיע בחינוך, ברפואה, במשטרה וברווחה. אם אלה לא יהיו בעדיפות ראשונה, אם ילדינו וצעירינו ימשיכו לדבר בעברית עילגת, עם חוסר ידע בהשכלה כללית בסיסית; אם רמת הטיפול בחולים תמשיך להתדרדר כפי שהיא כעת, זקנים וחולים לא יקבלו את הסיוע והסיעוד הדרושים - החוסן הלאומי שלנו יפחת עד למצב של סכנה קיומית.
העיקרון שצריך להנחות אותנו הוא לשאוף למצוינות, ולא להמשיך עם הפרטאצ' של ימי טרום המדינה. הרבה דברים נעשים עדיין ברמת הדיוק והשרלטנות שלפני 60 שנה וקום המדינה. ואם לא נלמד את הילדים לשאוף למצוינות - העתיד לא צופן לנו טובות. וכדי להגיע לזה - צריך להציב רף גבוה יותר כדי להתקבל לסמינר של מורים. תואר אקדמי והשכלה רחבה הם פק"ל.
הבעיה היא רק - את מי כל זה מעניין? והאם למישהו איכפת?
