יריות בכביש אילת, וקולו הנרגש, המתפרץ לשידור, של ניסים קינן, קטעו באחת את הברברת הבלתי פוסקת ב"
קול ישראל" בעניינה של אחת, מרגול. עמודים שלמים בעיתונות המודפסת, שעות שידור ארוכות ומייגעות, המוני ספקולציות סביב החשדות שמייחסת המשטרה לאותה זמרת צנעני - זה מה שעניין את התקשורת עד לידיעה החמה על ההתקפה בדרום. ברפש הזה היא האכילה עד לזרא את צרכניה.
צריך לומר, כי פרשת מרגול העיבה על העיסוק האובססיבי הגובל בטירוף ובטיפשות במחאת האוהלים ובגל התביעות ל"חינם", ל"צדק חברתי" וכיו"ב סיסמאות, שמעלים יושבי הבועה התל אביבית וגרוריה בלי כל חשבון. מחאה שגרפה גם את הממשלה לחרוג מסדר-היום החשוב באמת, כדי לספק את חביבות התקשורת, דפני וסתיו, בניסיון לשכך את "האיום החברתי".
"גראד" על באר-שבע? - זה הוזכר ("טיל נפל בשטח פתוח") בתקשורת כמעט אך ורק בהקשר לאוהלים ולעוד אסיפה ילדותית, שכונסה באותו רגע בעיר הדרומית.
ילדה בת 3 מתה מחנק באוטובוס הסעות, שני רוכבי אופניים נדרסו למוות, זוג ירושלמים נרצחו בדירתם, מאבטח נרצח בפתח בנק ותכשיטן נרצח בחנותו - כל אלה דווחו בעיתונות שלנו באופן משני ל"עיקר": סיפורם הבלתי-נגמר של שוכני האוהלים ומנהיגיהם חסרי האחריות הלאומית, בעלי התיאבון הבלתי-נדלה והדרישות המופרזות, ולאחריו מעצרה של ה"סלבריטאית".
בלי תקשורת תומכת ואוהדת, המוכנה לעוות את סדר הסיקור העיתונאי הנכון, הפרופורציונלי, המקצועי, המוליכה שולל את צרכניה במספרים לא-עובדתיים והמנפחת כל גיהוק וכל שיהוק של כל מניף-שלט וכל ילד ממ
חנה רוטשילד - לא היה כל ערך להפגנת האוהלים, ולא היה ניתן מקום כה מופרז לסיפורי מרגול.
בסוריה נטבחים מדי יום עשרות, בעירק ובאפגניסטן נרצחים בפיגועי תופת תריסרים של חפים-מפשע כמעט כל יום, בלוב ובמצרים המהומות עודן רוחשות - את מי זה מעניין בישראל? מה מקדישה לאלה התקשורת שלנו? שלא לדבר על תהליכים מעוררי-דאגה המתפתחים סביבנו, השנאה הגוברת לישראל במדינות ה"שלום" הסובבות אותה, התחזקות הזרמים האיסלאמיים האדוקים-הקיצונים.
מה לכל ההתפתחויות המסוכנות הללו ול"חגיגות" מסיחות-הדעת, המתמשכות, מול בניין "הבימה"?
העם רוצה צדק חברתי, אבל רוב העם אינו הולך שולל אחרי אנשי השמאל, שוחרי הסוציאליזם, דורשי הנסיגה, שכובשים כל חלקה טובה בתקשורת שלנו ומציירים ישראל מדורדרת, ממותנת, האוטמת אוזניה משמוע ועיניה מראות את מה שבאמת מתרגש עלינו מחוץ ומבית, ומה שבאמת צריך לעמוד בראש סדר החשיבות של דעת-הקהל והתקשורת.
היריות בכביש אילת אולי יפכחו את העורכים במערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, ויחזירו אותם לפרופורציות נכונות בכיסוי העיקר, בהבנת סדר החשיבויות, מה הזוי וטפל ומה אמיתי ועיקרי. אולי היריות הרצחניות הללו ישיבו את עיתונאינו ועורכיהם לתפקיד המקצועי של דיווח נכון, אחראי, ולא של הסתה ועידוד מהלכים הרסניים מבפנים, סביב נושאי שוליים, מתוך כוונה להחליש את הממשלה הלגיטימית, הנבחרת.
היריות בכביש אילת של מחבלים-רוצחים, כמו היריות בבאר-יעקב ובהוד-השרון של שודדים-מרצחים - אלה הם נושאים שצריכים להיות בראש הכותרות, לדאבוננו. אין צורך להמציא נושאים מלאכותיים ולשימם בראש החדשות, כמו אמירה כזו או אחרת של ילד "סוציאליסטי" בן 13 בשדרה, או של צעירה משועממת ופונקת, תאבת פרסום, שמוצאה מבית עשירים בכפר-שמריהו.
היריות הללו, ההתקפה הפושעת הזאת - מחזירות אותנו לשפיות, למציאות המזרח-תיכונית העגומה, לסדר-היום האמיתי. סדר-יום שיילך למרבה הצער והאמת, ויתחזק: אנחנו נמצאים ככל הנראה לפני סיבוב דמים נוסף מול עולם ערבי עוין מאי-פעם, שעלול ליזום סיבוב מלחמה נוסף נגד ישראל. או אז ועד אז - האוהלים והסיסמאות ה"יצירתיות" יתנדפו כלא-היו.
אם יש בכל זאת כמה אלמנטים אחראים בקרב המפגינים, עליהם להגיד מיד לכל חבריהם, לנוכח מה שהתרחש בדרום ומה שעומד להתרגש עלינו בימים ובשבועות הבאים: "איש לאוהליך, ישראל". ומיד.
והתקשורת? - זוהי שעת המבחן שלה. עליה להפנים כל זאת, תוך עשיית חשבון-נפש טוטאלי על דרך התנהלותה הכושלת, המגמתית, בשבועות האחרונים.
