המחאה החברתית החלה כקבוצת מחאה בפייסבוק שנתנה ביטוי לחלק מהאוכלוסיה הווירטואלית, אך דווקא
מרגלית צנעני הצליחה לערער את ביטחונם בצדקת הדרך.
בילדותי, אמי חינכה אותי שהדברים שבאמת מרגיזים את האחר הם ככל הנראה דברים טיפ-טיפה נכונים עם קורטוב של אמת. אמי הייתה חרדה להמשך לימודי במוסד החינוכי והעדיפה להמליץ לי להיות חכם מאשר צודק.
רוב הבעיות של המדינות שאינן דמוקרטיות נובעות מחוסר יכולת לקבל דעה שונה. אנחנו נחמדים ולבביים עד שהאחר מביע דעה שונה, ואז אנחנו מעמידים עצמנו כ"קורבנות" ומציבים את האחר כחסר בושה הכיצד הסכים לחשוב אחרת.
מרגלית צנעני הטילה ספקות במהות המאבק ובליהוק המופתי בהתגייסות התקשורתית, וחשבה כי המחאה מייצגת צד מסוים של חיים שאינם בסקאלה שלה. באותו הרגע נגמרה האמפתיה. הציגו את דעתה הלגיטימית כחסרת בושה. כיצד העזה האישה ה"צפון-אפריקנית" להטיל ספק בעליבותם הכלכלית של המוחים?
מרגלית היא לא דמות זניחה אך דבריה הם באמת חסרי חשיבות, ולמען האמת היינו מבליגים על המון אמירות שלה, הגם שגרמו לנו חיוך לפעמים. כיצד העזה להטיל דופי באנשי המקצוע שמאחורי המחאה? (מדוע לא מספרים לנו על זה בדרמות הטלוויזיוניות?)
למען גילוי נאות - אני תומך במחאה החברתית במסרים בחוסר היכולת להתקיים בכבוד במדינה, בפגיעה בחלשים, בקפיטליזם החזירי, אך אני בעד דמוקרטיה, בעד שיח ציבורי אמיתי. האם הדמוקרטיה בישראל היא פיקטיבית לדמות מסוימת? האם איננו יכולים להכיל דעה שונה עם תשומת לב סבירה?
מרגלית צנעני לא סיימה את תפקידה, גם אם בחמשת השבועות האחרונים החלה פרשה עם "סיכול ממוקד" שיש התולים בה את הקשר לאמירתה הפוליטית - איני שותף לתורת הקונספירציה.
הפערים בחברה הישראלית משנות ה-70 לא פסו, הודבקו אומנם בחלק מהדברים, אבל ככל הנראה לא פסחו על השיח הציבורי. קשה למצוא את האשמים, אין פה איזה ציר רשע מתוכנן, אבל בהיעדר שיח ציבורי אמיתי, פתוח, חופשי, עם ויסות היחס התקשורתי לדעות שונות, נמצא עצמנו עושים דמוניזציה לאנשים וניפרד מהדמוקרטיה הישראלית שאנו כל-כך אוהבים.
