מחמוד עבאס, אבו-מאזן, נשא לפני כמה ימים נאום לציבור נאמניו, ובו פירט את תוכניתו לקבלת הכרה בינלאומית בזכות "העם הפלשתיני" למדינה "כמו כל עמי העולם". הוא כנראה שכח שלא לכל אחד מעמי העולם יש מדינה משלו: הבסקים והקטלונים בספרד, הפלמים והוולונים בבלגיה, הכורדים בטורקיה, הנובים במצרים ועוד עמים רבים בעולם חסרי מדינה עצמאית משלהם. האם "תזכיר" מדינת ישראל למדינות שיצביעו בעד מדינה פלשתינית כי גם אצלם יש בעיה של מיעוטים חפצי חירות?
המטרה העיקרית של המהלך הפלשתיני היא לשים קץ למעמדם המשפטי של יהודה, שומרון ועזה כ"שטחים במחלוקת". היותם "שטחים כבושים" שאין עליהם ריבונות לאף מדינה, איפשר לישראל לבנות בהם התנחלויות. עתה, משתוכר המדינה הפלשתינית בעולם, תהיה על השטחים הללו ריבונות פלשתינית, והמדינה (או אפילו הרשות) הפלשתינית תוכל לתבוע בבתי דין בינלאומיים פינוי של "הכיבוש" הצבאי וההתנחלויות האזרחיות, תשלום פיצויים על נזקים, בעלות על המים, אחריות צבאית על השטח ועל מעברי הגבול, ועוד תחומי פעילות של מדינה עצמאית.
בנאומו עמד עבאס על נקודה בעלת חשיבות עליונה לישראל, שהעולם אינו מודע לה: למרות שתוכרז מדינה פלשתינית בשטחים שישראל "כבשה" ביוני 1967, עדיין ימשיך "הארגון לשחרור פלשתין" (אש"ף) את חייו ופעילותו, עד להגשמת מטרותיו. משמעות הדברים היא כי למרות הקמתה של מדינה פלשתינית על חלק מארץ ישראל המערבית, ימשיך אש"ף את המלחמה נגד ישראל עד שחרור כל פלשתין, כולל חיפה, יפו ובאר שבע. משמעות נוספת היא שאש"ף - כארגון הגג של כל הפלשתינים בעולם, כולל הפליטים בלבנון, סוריה וירדן - ימשיך לתבוע את שיבתם לתוך ישראל.
נושא נוסף שבו לדעת עבאס יחול שדרוג לטובה של הצד הפלשתיני, הוא נושא האסירים. לטענתו, ברגע שהעולם יכיר במדינה פלשתינית, יקבלו האסירים שהורשעו כמחבלים, פושעים ורוצחים, מעמד של שבויי מלחמה שאסור להחזיקם בבתי כלא וחובה על ישראל לשחררם כחלק מסיום מצב המלחמה. המשמעות הרחבה של ההכרה - גם אם תהיה זו חלקית בשל וטו אמריקני במועצת הביטחון - היא שהמערכה הפלשתינית נגד ישראל מתפשטת אל הזירה המשפטית הבינלאומית, שכן המעמד המשודרג של הרשות יאפשר לה להתקבל כמדינה בעת שתטען נגד ישראל בבתי משפט בינלאומיים. הניסיון מראה כי בתי משפט אלה מתייחסים לישראל באופן שלילי, ולכן יש להניח שהכוונה הפלשתינית הזו אכן תצליח, לפחות חלקית.
עלינו להפסיק להיות שק חבטות
מאליה עולה השאלה, האם אנו צפויים למעשי אלימות ביהודה ושומרון, בין אם של ירי, מטענים, פגזים וטילים, הפגנות לא אלימות ואולי מצעדים לעבר התנחלויות. הואיל וקשה לצפות את העתיד להתרחש, על ישראל להתכונן לכל התרחישים. בנושא המדיני והמשפטי על ישראל להתחיל להתנהג כמדינה, ולחדול להתנהג כמו סמרטוט: יש לאלץ את המנהיגות הפלשתינית לשלם מחיר על הפעולה החד-צדדית שלה: על ישראל לשלול את תעודות הווי. איי. פי. של ראשי הרשות, למנוע את תנועתם דרך הגבולות, לספח חד-צדדית את השטחים שעליהם נמצאות ההתנחלויות, והחשוב ביותר, לחדול מלהעביר לרשות כספים כדי להביאה לפשיטת רגל כלכלית, שתביא גם להתפרקותה. כל ויתור של ישראל על צעד חד-צדדי הננקט נגדה מקנה לישראל תדמית של שק חבטות חסר אונים, המזמינה עוד ועוד צעדים נגדה.
מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על שדרוג מעמדה של הרשות, על ישראל להודיע שנושא הפליטים הפלשתינים הופך להיות עניינה של מדינה זו, וכל פתרון עתידי לבעיה זו אינו נוגע לישראל כלל. מצב כזה יביא להסתבכותה של המדינה הפלשתינית עם לבנון, סוריה וירדן, שהפליטים הנמצאים בשטחן יהפכו למסמר בלי ראש. צעד שני מחויב הוא סילוקה המיידי של כל נוכחות רשמית פלשתינית מירושלים, שכן כל פעילות של מדינה זרה בבירת ישראל מנוגדת לחוק הישראלי.
ועוד עצה קטנה: על הכנסת להתארגן במהירות כדי לקבוע תוספת לחוק יסוד: השפיטה, שתוציא מידיה של המערכת המשפטית - ובג"ץ בראשה - את הסמכות לדון בעניינים מדיניים. זאת כדי למנוע את המצב המשפטי הקיים המאפשר לקבוצה של משפטנים שמעולם לא עמדו לבחירת הציבור, לנהל את המדינה באמצעות צווי בית משפט ופסקי דין. חמור יותר: המצב האבסורדי הקיים מאפשר לכל אדם במדינה הפלשתינית להילחם בישראל ולנצח אותה באמצעות מערכת המשפט הישראלית.
אלא שיש חשש כי ממשלת ישראל איבדה את נחישותה במאבקה נגד שדרוג הרשות הפלשתינית למדינה: בימים אלה נמצא האלוף במיל. דני רוטשילד בארה"ב, ובחסותה של שגרירות ישראל הוא אמור לדבר בציבור על עתיד היחסים בין ישראל ובין הפלשתינים. להזכיר לקוראים: דני רוטשילד הוא מראשי יוזמת ז'נבה שמוביל אותה מי שהיה בעבר ראש מרצ, יוסי ביילין, ושמדינה פלשתינית היא גולת הכותרת שלה. אם שגרירות ישראל בוושינגטון הפועלת במיניסטריון שבראשו עומד
אביגדור ליברמן מקדמת את פעילותו של דני רוטשילד בארה"ב, זהו סימן המעיד על פשיטת רגל אידיאולוגית של ממשלת נתניהו.
ועוד דבר שחשוב שעל העיתונות הישראלית לבדוק בימים אלה ממש: מי בישראל עשוי להרוויח כלכלית מקיומה ומשדרוגה של הרשות הפלשתינית למדינה. קיים חשש כי אינטרסים כלכליים מעורבים בשיקולים המדיניים ומשפיעים עליהם להסכים בשתיקה להקמתה של מדינה פלשתינית, וד"ל. החשש מבוסס על דברים שהתגלו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שישראלים שהיו מעורבים מדינית בהסכמים הללו הפכו באורח פלא לשותפים עסקיים עם הרשות או עם גופים כלכליים ואזרחיים שקמו בה.
המתנגדים מבית
למרות הפגנות התמיכה ברחובות הערים הערביות ביו"ש, מתברר כי המהלך של ראשות הרש"פ אינו זוכה לגיבוי מלא. עיקר ההתנגדות מגיע מכיוון חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שכן הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה, משמעותה הכרה בינלאומית בישראל בשטח שמחוץ לאזורים אלה, ולכך מתנגדות שתי הקבוצות הללו באופן קטגורי ועקרוני. התנועות האיסלאמיות הללו חוששות מהפיכת המדינה הפלשתינית לעוד מדינה ערבית שבה שולט חוק בסגנון אירופי, שידכא את ארגוני האיסלאם הפוליטי.
בתגובה, הגבירו ארגוני הביטחון של הרש"פ את פעילותם נגד מנהיגי חמאס ברחבי יו"ש, ומדי לילה הם מבצעים מעצרים בקרב פעיליהם. לאחרונה, ובעיקר מאז שנחתם לפני כחודש הסכם הפיוס בין אש"ף ובין חמאס, מספרים מקורות חמאס כי משטרת הרשות עוצרת אותם ללא משפט, בשיטה מוזרה: פעילי חמאס "מוזמנים לבירור" בבנין המשטרה, ומושארים בו כל היום בתואנות שווא.
המאבק בין הרשות ובין חמאס עלול לגלוש לרחוב כבר במהלך יום שישי זה, שאז ידבר אבו-מאזן באו"ם וסביר שאף תתקבל בעצרת הכללית הבקשה הפלשתינית להכרה בינלאומית במדינת פלשתין. מתנגדי האירוע מצד חמאס עלולים להתנגש עם התומכים החוגגים ברחובות, ועדנאן דמירי, דובר גורמי הביטחון הפלשתינים, הזהיר את האזרחים הפלשתינים מהשתתפות בהפגנות המתארגנות נגד ההכרזה.
ג'בראן אלבכרי, מושל שכם מטעם הרשות, הודיע כי כל עובד שלא ישתתף בחגיגות ובפעולות שייקבעו לרגל השדרוג - יפוטר. חבר הלשכה הפוליטית של חמאס, עזת אלרשק, גינה הכרזה זו של מושל שכם, בטענה כי אסור לפטר עובדים על-רקע עמדתם הפוליטית. הוא "שכח" על-פי איזה קריטריונים מינתה חמאס את פקידיה ברצועת עזה, וכיצד המשטרה שלה מתנהגת כלפי אלה המעזים להעלות על נס את זכר הראיס ערפאת או את יום השנה להיווסדו של אש"ף.
האם הרשות וחמאס נמצאות על מסלול פיצוץ? נראה שלא, בעיקר כי ישראל עדיין פועלת בנמרצות נגד כל נוכחות של חמאס ביו"ש, ופעילות זו נעשית בשיתוף פעולה עם הרשות, כל אחת למען האינטרסים שלה. כיום תנועת החמאס ביו"ש היא חלשה, אך מה יקרה אם בבחירות תזכה חמאס ברוב מושבי המועצה המחוקקת? ישראל לא תוכל אז לעצור את נציגי המדינה הפלשתינית שנבחרו באורח דמוקרטי, ותניח - בלית ברירה - למדינה הפלשתינית להפוך למדינת טרור חמאסי, והפעם על הגבעות השולטות על תל אביב ונתב"ג. זו תהיה התוצאה של הבטלנות הישראלית בשנים האחרונות נוכח המדינה הפלשתינית דה פקטו - על מוסדותיה וכוחות הביטחון שלה - שקמה ביו"ש בהסכמתנו.
במקביל, יש כיום גם התנגדות של שבטים ביו"ש להכרזת המדינה, הן כאלה החיים במרחב הכפרי והן כאלה שמקומות מגוריהם הפכו לערים. הרשות פועלת במרץ נגד שבטים אלה, מאיימת על חלקם בשימוש בנשק, ואת חלקם האחר היא קונה במשרות ובמינויים. לא ברור אם גם כאן תיפתח חזית חדשה, אבל ייתכן כי אנו עשויים להיות מופתעים לטובה, כאשר תבוא הכרזה של שבטים על אי-רצונם לחיות תחת הרשות או במסגרת המדינה הפלשתינית. השבטים הללו - באופן פרדוקסלי - מעדיפים את השלטון הישראלי על פני השלטון הערבי, והם יודעים למה.
השאלה העומדת בפני מדינת ישראל היא האם היא תומכת בפועל במדינה הפלשתינית, או שמא היא מוכנה לשקול אפשרות אחרת, המבוססת על השבטים המקומיים ועשויה להגיע לפתרון האמיתי שייתן שלום וביטחון לישראל: פתרון שמונה המדינות הפלשתיניות בערי יו"ש, בעוד ישראל שומרת בריבונותה את כל המרחב הכפרי כדי להבטיח שזה אינו הופך לגבעות חמאס חפורות ומצוידות בטילים.
מדינות ערב תומכות, לפחות כלפי חוץ, בדרישתו של עבאס להכרה במדינה פלשתינית. אבל הן חוששות שמא הכרזה כזו תיצור מצב חדש שיקל על ישראל להתנער מעניין הפליטים שיהפכו לבעייתם של לבנון, סוריה וירדן - מקומות מגורי הפליטים כבר 63 שנה. חשש נוסף המקנן בליבות ירדנים לא מעטים, כולל המלך, הוא מפני הרוב הפלשתיני בירדן העלול לומר: "אחינו הפלשתינים ביהודה ושומרון כבר השיגו את מדינתם, ועתה הגיע זמננו". ירדן גם חוששת מגל הגירה פלשתיני גדול שיציף את ירדן כתוצאה מכישלון המדינה הפלשתינית. לפלשתינים יש די קרובים בירדן היכולים לקלוט אותם.
