בכלל לא משנה מה תאמר ועדת טרכטנברג; ראשי המחאה החברתית ייצאו נגד המלצותיה, כפי שיצאו נגד עצם הקמתה. חלקם לא באמת רוצים מענה, אלא מנהלים מחאה לשם מחאה. אחרים לא יסתפקו בפחות מאשר הפלת הממשלה. ויש ביניהם מי שפשוט אינם יודעים שום דבר בכלכלה.
שאלת המפתח היא המקורות. הרי ברור שאם רוצים לתת חינוך בחינם ועידוד להורים עובדים וסיוע בדיור ועוד ועוד, צריך להביא ממקור כלשהו את הכסף. לכאורה, מה הבעיה? תקציב המדינה לשנת 2012 הוא 284.7 מיליארד שקל; מספיק להזיז 7% ממנו והנה יש לנו 20 מיליארד שקל - הסכום אותו דרשו כמה ממנהיגי המחאה.
אבל זה כמובן הרבה יותר מסובך. למעשה, למעלה מ-90% מתקציב המדינה משועבדים מראש: להחזר חובות, לתשלום משכורות ופנסיות לעובדי מדינה, לרכש ופרויקטים ארוכי שנים, למתן קצבאות וכך הלאה. כל מרחב התמרון של הממשלה, כל המריבות התקציביות השנתיות, הם על בערך 25 מיליארד שקל שלא נקבעים זמן רב מראש.
המקום היחיד לקיצוץ: הביטחון
תאמרו: נו, הרי אמרנו שצריך 20 מיליארד - והנה יש 25 מיליארד שאפשר לנייד. שוב: לא נכון. הנה המרכיבים העיקריים של תקציב 2012: ביטחון - 24.4%; חינוך והשכלה גבוהה - 15.6%; רווחה וביטוח סוציאלי - 14%; ריבית על חובות - 13.5%; משרדים כלכליים ותשתיות - 9.1%. וכאמור, למעלה מ-90% מהכספים בכל אחד מהנתחים הללו כבר סגור ומסוגר.
עכשיו תגידו אתם: מהיכן לקצץ? מהחינוך והרווחה - ודאי שלא, הרי הדרישה היא להוסיף להם. מהתשתיות - גם כן לא, זה הרי חיוני כדי לחבר את הפריפריה למרכז ולאפשר לחיות במחירים שפויים מחוץ לגדרה-חדרה. בריבית - אי-אפשר, כי אחרת עלות הגיוסים העתידיים תזנק פלאים. בקיצור: נשארנו עם הביטחון, וכאן כבר החליט ראש הממשלה לקצץ 3 מיליארד שקל, שהם למעלה מ-5% מהתקציב. כאשר זוכרים שגם תקציב הביטחון משועבד ביותר מ-90% מהיקפו, הרי שמדובר בקיצוץ משמעותי מאוד, של למעלה ממחצית מהתקציב שאפשר לגעת בו.
לאחר שמתברר שקשה עד בלתי אפשרי להביא את הכסף מתוך התקציב הקיים, עולים שני פתרונות קסם: הכבדת המס על העשירים והגדלת הגירעון. הצעד הראשון, שכנראה יינקט, טוב בעיקר ליחסי ציבור. על שולחן הכנסת מונחת הצעת חוק להוספת מדרגת מס של 45% למשתכרים מעל 100,000 שקל בחודש. מגישיה צופים שהיא תכניס פחות מ-300 מיליון שקל בשנה. סכום מכובד, אבל טיפה בים ביחס לדרישות של ליף את שפיר. חוץ מזה, תהיו בטוחים שהכנסות המדינה בפועל יהיו נמוכות יותר, משום שיימצאו תכנוני המס שיאפשרו להעביר חלק מהכנסותיהם של העשירים למסלולים במיסוי נמוך יותר. למשל: משיכת דיבידנד (עם מס רווחי הון של 20% כיום ואולי 25%-23% בעתיד) או תשלום לחברות (שחייבות במס של 25%).
האם ילדינו ישלמו תמורת הוצאותינו?
הגדלת הגירעון היא חוסר אחריות שאין כמותו. תראו מה קורה ממש בימים אלו למדינות שחשבו שאפשר לצבור חובות עד אין קץ. יוון כבר למעשה בפשיטת רגל, איטליה וספרד לא רחוקות משם - ומדובר במדינות גדולות (בהרבה) מישראל, בעלות גיבוי של האיחוד האירופי. ישראל עברה בשלום את המשבר של 2008 משום שנהגה בשנים הקודמות באחריות פיסקלית. כאשר לפי כל הסימנים אנו ניצבים בפתחו של משבר גלובלי חמור עוד יותר, הגדלת הגירעון היא מרשם בטוח לאסון.
הגדלת הגירעון גם תביא להורדת דירוג האשראי של ישראל. אצלנו יש מי שנוטים לזלזל בדירוג זה, אבל תראו מה קרה לארה"ב אחרי שרק סוכנות אחת מבין שלוש הורידה את הדירוג המושלם שלה. אם זה יקרה לישראל, כולנו נשלם הרבה יותר: גם כאזרחי המדינה על החוב הלאומי, וגם כצרכנים פרטיים על האשראי והמשכנתה שלנו. שלא לדבר על כך שהגדלת הגירעון היא פשוט גלגול התשלומים שלנו על ילדינו. ומה יקרה כאשר הם יגדלו ויצטרכו לשלם? עוד מחאה חברתית ועוד מקסמי שווא הרסניים?
משק בדמותה של רכבת ישראל
יש מי שרוצה לראות יותר מעורבות של הממשלה במשק. גם בסרט הזה כבר היינו, ובעצם - לצערנו הרב אנחנו עדיין נמצאים בו. פקידים אינם מנהלים. זו עובדה פשוטה שכל העולם כבר יודע אותה. קחו כל פרויקט ממשלתי ותשוו אותו לפרויקט פרטי: מה מהיר יותר, מה יעיל יותר, מה מקצועי יותר, מה זול יותר. הפקידים אינם מקבלים תגמול על הצלחה ואינם נענשים על כישלון, הם לא מרגישים מחויבות אישית, זה לא הכסף שלהם. שלא לדבר על כך שפקידים רוצים יותר ניירת, בעוד מנהלים רוצים יותר ביצוע.
חוץ מזה, הדבר האחרון שהמשק שלנו צריך זה עוד פוליטיזציה. הרי כל הזמן מתלוננים על מינויים פוליטיים לתפקידים הדורשים מינויים מקצועיים; אז עכשיו נתן לפוליטיקאים עוד תחומים בהם יוכלו להתערב? אפשר גם לומר את זה בצורה הכי פשוטה: מי שרוצה יותר מעורבות ממשלתית, רוצה שכל המשק ייראה כמו רכבת ישראל ורשות שדות התעופה.
אי-אפשר לשנות בבת אחת מבנה של מדינה, אי-אפשר להפוך בן-לילה את מסלולו של משק. ועדת טרכטנברג צפויה להתחיל בשינוי המבני העמוק הדרוש: פחות לביטחון ויותר לחינוך, עידוד החרדים והנשים לצאת לעבודה. את כל זה היא מציעה לעשות בצורה אחראית ושקולה, המתחייבת עוד יותר כאשר העולם גולש למיתון כבד. על כך מגיעות לה תשבחות, גם אם הפופוליסטים והפוליטיים בשדרות ובתקשורת יאמרו ההפך.
