מי שעקב אחר התגובות לפרסום המלצות וועדת טרכטנברג אתמול (יום ב', 26.9.11), לא יכול היה שלא להיות מודאג. מודאג לא בגלל ההמלצות, אלא בגלל האופן שבו התייחסו אליהן "מנהיגי" המחאה. פעם נוספת חוזרת על עצמה התופעה, שאלה אשר מבקשים שיתיחסו אליהם ברצינות, אינם מסוגלים להתייחס ברצינות לעבודתם של אחרים, לרצונם הטוב ולגודל המשימה שקבלו על עצמם, ולטעמי עמדו בה בכבוד. האם מסקנות הוועדה פותרות את כל הבעיות החברתיות-כלכליות בישראל? - בוודאי שלא. האם הן מניחות בסיס קונקרטי מצויין למעבר משלב הסיסמאות האוטופיות לתוכנית ביצוע אופרטיבית - בוודאי שכן! אלא שבסערת הביקורת הבלתי מרוסנת, גורמים "חכמי המחאה" נזק בלתי ניתן לתיקון למטרות שלהם עצמם.
אותם גורמים עצמם שיודעים לחזור ולהציע לממשלה "לקדם תהליך מדיני" על-ידי כך שתאמר לאובמה, לקוורטט, לאבו מאזן, לטורקיה ועוד ועוד - כן, אבל... אינם מסוגלים ליישם בעצמם את אותו העיקרון עצמו כאשר הדבר נוגע למה שהם רואים כאינטרס בסיסי; "נאה דורש, נאה מקיים" כבר לא גר כאן יותר.
אם היה בין "מנהיגי" המחאה מישהו שחשב שראש הממשלה, הליכוד על האידיאולוגיה החברתית-כלכלית שלו וחסידי הכלכלה הליברלית, יהפכו את עורם ויהיו פתאום סוציאל דמוקרטים, הרי שהוא שוטה פוליטי, ומוטב ימצא לו עיסוק אחר. ראשית, אין לכך כל סיבה אוביקטיבית, אבל יש לא מעט סיבות אוביקטיביות לשלול זאת. שנית, אין בכך צורך.
בכל הכשלים הקיימים כיום במשק, אין אפילו אחד שלא ניתן לטפל בו במסגרת הפרדיגמה של הכלכלה הליברלית. הויכוח עם כלכלה זו אינו צריך להתנהל כויכוח אקדמי ברמת המופשטות התאורטית, משום שאין כלכלה ליברלית אידיאלית בעולמנו המורכב, וגם אין סוציאל דמוקרטית אידיאלית. ישנם שעטנזים שונים, מהם מוצלחים יותר ומהם מוצלחים פחות כאשר ההצלחה אינה תוצאה של הפרדיגמה אלא של אופן הניהול בפועל של המדינה ושל המשק הלאומי.
בתגובות "מנהיגי" המחאה להצעות וועדת טרכטנברג אתמול, לא נדרשה כבר שמיעה אבסולוטית בכדי להבחין בקקופוניית הקולות העולה מקואליצית הצרכנים של המחאה. מה שהוסווה היטב בשבועיים שלושה הראשונים של המחאה, ביולי, והצליח באופן זמני להציג חזית אחידה של כולם בעד כולם, אינו קיים יותר. אצל חלק מהדוברים נכר שהתכוננו להשמיע את דיבריהם עוד לפני שקראו את דוח הוועדה במלואו (אחדים לא התאפקו והשמיעו את הדברים כבר מיד לאחר מינוי הוועדה וןעוד בטרם התחילה לעבוד).
נושאי הניגוח שונים, כמובן, ותואמים את האידיאולוגיה של הדוברים, ולא את תכני הדוח. כך דיברו אחדים על חוק הוד"לים, כמבחן לרצינות הדוח כאשר חוק זה התקבל תוך כדי המחאה והוצג ע"י רוה"מ כאחד האמצעים שהוא מתכוון להפעיל לפתרון הסוגיות התלויות ועומדות. אחרים הסבירו שכשל חמור הוא שלא הוחלט לפתוח את התקציב כעניין של עיקרון, מבלי להסביר כלל מדוע נחוץ לפתוח את התקציב אם גם בלעדי צעד זה, מדברת הוועדה על תוכנית חומש שהיקפה כ-12 מיליארד שקלים עד 60 מיליארד שקלים בממוצע בכל שנה למן 2012. גם היקף זה הוא משימה אדירה, שספק אם אנו יודעים להוציאה לפועל בפרק הזמן האמור, גם אילו אושרו כל הצעות טרכטנברג ככתבן וכלשונן.
המחאה כבר אינה מדברת בקול אחד. ליתר דיוק, יש בה אמירה משותפת אחת "נגד", אבל תחת אמירה משותפת זו לכל קבוצה, סקטור, מרחב גאוגרפי או פריפריאלי, סדר עדיפויות ובעיות בוערות אחרות. בעבר כתבתי כבר שהבעיה המרכזית של המחאה היא חוסר קונקרטיזציה. חוסר יכולת להגדיר קבוצה מצומצמת של אינטרסים מרכזיים משותפים לכולם וקביעת סדר עדיפות למימוש כל השאר. אני עדיין סבור שהנושא המרכזי של המחאה, זה שסביבו התגבשה בתחילה, הוא זמינות הדיור. נושא זה הוא הנושא היקר ביותר לביצוע למשפחה ממוצעת בישראל, והוא משקף בסיס מוסרי אלמנטרי לכל מי שבא לדבר בשמו של צדק חברתי.
אף על-פי שוועדת טרכטנברג מדברת על 200- 250 אלף דירות במהלך החומש של התוכנית, חסרים בה ביטויים כמותיים האומרים כמה דירות, אילו גדלים, באילו מחירים ובאילו אזורים תוצענה לחסרי הדיור. בלי קונקרטיזציה זו אין דרכים לעקוב אחר הביצוע והאמירה הכללית נותרת בגדר של הצהרת כוונות גרידא. אילו היו "מנהיגי" המחאה רציניים, ואילו התכוונו ברצינות לסולידריות אותה ביקשו לגלות עם מחוסרי הדיור, היו אומרים לטרכטנברג כן על הכוונה, אבל שולחים אותו למקצה שיפורים לגבי כללי המימוש. אם לא יעשו זאת בנושא הדיור וגם בנושאים מרכזיים אחרים כיוקר המחיה, או רמת ההכנסה הפנויה למשפחה, אומר שרכבת המחאה בדרך הבטוחה לרדת מהפסים.
המלצות טרכטנברג נמצאות עתה בדרך לדיונים בממשלה ובכנסת, ואלה מכשולים אדירים. במהלך השבועיים האחרונים, התרחש אירוע פוליטי חשוב בישראל, קויימו בחירות במפלגת העבודה לראשות המפלגה, ונבחרה יו"ר חדשה,
שלי יחימוביץ'. הופעה מחודשת של מפלגת העבודה על הבמה הפוליטית הפנימית, מבטיחה חימום הזירה, ומאבק חריף בין המפלגות היריבות "העבודה" מכאן וקדימה מכאן. מאבק זה לא יפסח גם על ניסיונות לרתום את המחאה החברתית לצרכי מפלגות אלה ולהפכה מתנועה עממית המונית, לתנועה נתמכת ומוכוונת פוליטית. "הנהגת" המחאה מוזהרת בזאת שלא לשחק לידי מפלגות אלה ולא לאפשר להן לחבל בהישגי המחאה.
אם תניח "הנהגת" המחאה לתופעה זו להתרחש, לא רק שרכבת המחאה תרד מהפסים, אלא שמוטיבצית הממשלה לבצע מהלכים מרחיקי לכת שעשויים לסכן את הקואליציה, תפחת עד מאוד. הממשלה תזדקק לתמיכה ציבורית רחבה ורצופה בכדי להתגבר על כל ניגודי האינטרסים והשיקולים הסקטוריאליים שעיצבו את המצב הקיים, בכדי להעביר את כלל מאה ויותר ההמלצות דרך מסננת החקיקה והתיקנון הביורוקרטיים שלנו.
התמריץ לממשלה לעשות כן יהיה הסכמה על נושאי מימוש וסדרי עדיפויות, מלווים בתמיכה ציבורית א-מפלגתית רחבה. לפיכך, "מנהיגות" מחאה אחראית, צריכה לקבל בברכה (כן, אבל...) את המלצות וועדת טרכטנברג, ולמקד את תשומת הלב בתהליכי האישור בממשלה ובתוכניות הביצוע, תוך ניהול דיאלוג עם הממשלה ווועדת טרכטנברג על תיקונים "תוך כדי תנועה".
בהצגת הדוח שלו, עמד ראש הוועדה על מנגנון ההדברות שהוקם לצורך עבודתה עם "מנהיגות" המחאה ועם גורמים שונים במשק. טובת העניין דורשת עתה שני מהלכים משלימים: מיסוד "מנהיגות המחאה", דהיינו ייצוג הגופים והגורמים השונים הפועלים תחת הגדרה זו, במטרה לראות תמונה רחבה וליצג אותה ייצוג רציונלי (ציבורי, וא-פוליטי), ויצירת מנגנון הדברות מתמשכת עם הוועדה, כאשר שני הגורמים מלווים את פעילות ליישום המלצות הוועדה. נדמה לי שיהיה זה לתועלת העניין וועדת טרכטנברג תמשיך בפעולתה לפחות במהלך השנה הקרובה.
בין היתר תפעל להשלמת הדוח שהגישה בנושאים שלא קבלו כיסוי מספיק מחמת קוצר זמן או היקף המשימה, מחוסר נתונים או משום שיש צורך לחזור ולבחון פן כזה או אחר בעבודתה. קיום מנגנון הדברות כזה שמשולב בו קשר חצי-רשמי בין "מנהיגות" המחאה לוועדה, יוכל לענות על מספר צרכים חשובים לקיום תהליך אפקטיבי: א. מעקב התקדמות; ב. פרוש נכון של ההמלצות במהלך שלבי היישום; ג. תמרוץ הממשלה והכנסת; ד. עידכונים שוטפים; ה. גיבוש השלב הבא.
בתקופה האחרונה אנו מנסים להרים שני דגלים אדירים: ביטחון ומדיניות חוץ מזה, וכלכלה וחברה מזה. "בחרנו" לעשות זאת כאשר המצב הביטחוני נזיל, הכלכלה העולמית נזילה, האביב הערבי עדיין לא החליט לאן הוא הולך, טורקיה השתגעה (לפחות זמנית) והמציאות-החברתית כלכלית בישראל, שהוזנחה שנים רבות, איבדה את מרבית מקדמי הסבילות והסובלנות שלה. ובכל זאת, כדי שלא להיות שוטים גמורים, חייבים להבין שכל עוד הגלים אינם גבוהים מדי אפשר לשוט על "הקטמראן" הזה ולנסות להתקדם לחוף מבטחים.
השקט הוא זמני, גם אם איננו יודעים לומר ברגע זה מה בדיוק יפר אותו ובאיזו מידה. המשך המצב הקיים, גם הוא אינו מבשר טובות, ולכן בכל התיחסות למעשים שיש לעשות או אין לעשות בנתונים אלה, חייבים לקחת בחשבון את גורם הזמן; אסור לבזבז זמן. חייבים להתחיל לנוע לעבר תיקון הליקויים, גם אם ברור שלא נוכל לענות בבת אחת על כל הבעיות. חכמת המדינאות היא כידוע "בחירה בין חלופות", לרוב בין חלופות רעות לגרועות. אני מציע לרדת מ"ספינת השוטים" של ציפיות היתר לקחת בשתי ידיים את מה שניחתן ושאיננו מעט כלל ועיקר ולעבוד על יישום מלא ככל האפשר שלו, עם מקצי שיפורים תוך כדי תנועה.
לסיכום: דוח וועדת טרכטנברג אינו סוף פסוק אלא רק תחילת ה"ויה דולורוזה" של היישום, ויזדקק לתמיכה ציבורית חזקה ושוטפת. קעקוע הדוח לא רק שלא יוליד פתרונות טובים יותר, הוא יהרוס את מרבית הסיכויים שמעלה דוח זה, ויוריד את "המחאה" מהפסים. דרושים סינכרוניזציה של "מנהיגות" המחאה וקונקרטיזציה של מאמציה, את התיאוריות צריך להשאיר לאקדמיה. רצוי מאוד להמשיך את פעילות וועדת טרכטנברג ולבסס את הדיאלוג שלה עם הציבור בין היתר ערוץ פתוח עם "מנהיגות" המחאה (לאחר שתתעשת ותחזור לדבר בקול אחד) בכדי לשפר את הדוח, לסייע ולדחוף ליישומו ולפעול להרחבת תכולתו, על בסיס של "כן, אבל...".
