מה משותף ל"אביב העמים" במזרח התיכון ולמחאת הקיץ בישראל? - שניהם התרחשו בחלק השני של 2011 . התוצאות בשני המקרים לא משביעות את רצון העמים. הפנטסיה, השאיפה, החלום והאידיליה לא דומים בכלום למציאות. אביב העמים המוסלמים עוד לא הגיע. צדק חברתי בישראל עדיין לא התקרב לכאן.
במצרים העיפו את מובארק. חוץ מהמחאה, ההתקוממות והזעקה של העם מצרי שהפגין בכיכרות, במצרים לא השתנה כלום. העם נשאר עני ומרוד כמו שהיה תמיד. העשירים ובעלי השררה "שולטים" ברמה, שלטון חסר תכלית עבור העם. הכלכלה המצרים צונחת אל מתחת לנילוס והתיירים שפרנסו את מצרים התרחקו לאתרים אחרים בעולם.
גם מהפכות האביב בארצות אחרות של האיסלאם לא הביאו ברכה מלבד ההתקוממות עצמה, שיש לה עוצמה ומוכיחה כי בני אדם לא נוצרו להיות עבדים, רובוטים ונאנקים תחת עול שליטי יחיד. אבל זה הכול, בינתיים, הכוח והכסף שבידי כמה משפחות-השלטון לא מבשר שינוי במבנה המשטרים וברווחת בני העם . אביב לא בבית ספרם.
ואצלנו: הרבה יופי היה הקיץ בישראל. הישראלים למדו דברים שלא העיזו להתמודד אתם במשך שנים. אנשים הבינו, לרגע קט, כי אם אתה מוחה, מתקומם וזועק בשקט או בקול, אבל במסה גדולה ועיקשת יש סיכוי לשינוי. כל מי שלא הסכים יותר להיות רובוט חבוט, הצמיח תקוות. העיניים חזרו להבריק, האנרגיות הטובות הורגשו בכל מקום. פתאום "כולם" הפכו ללא - אדישים, תחושת הסולידריות היהודית-ישראלית חזרה לרגע ללבבות ולמוחות. אבל מהר מאוד למדנו , כי הסיכוי לשינוי הוא רק תיאורטי. וועדות לא פותרות שום דבר, למחאות נחוצים שנים רבות כדי להפוך למהפכות של ממש. מהר מדי ראינו את מנהיגי המחאה, מאבדים את הנצנוץ הזוהר בעיניים ודוק של דיכאון-המציאות אופף שוב את עיניהם של הצעירים וגם את הלבבות שלנו, שעייפו, לבבות ציניים ושבעי אכזבות.
השינוי, אותה פנטסייה אידילית על חינוך חינם מגיל שלוש, מיסים מופחתים, עשירים שמשלמים מסים מלאים, דיור לנזקקים, צדק חברתי, חיים טובים יותר למעמד הביניים, חרדים שישאו בנטל הגיוס והעבודה , שוויון בין מעמדות וחלוקת נטל שוויונית, הכל נשאר במסגרת האידיאלים מהסוג שלא מגשימים, נשאר בזיכרונות הקיץ, על מחאות ההמוניות של מוצאי השבתות, בסרטי הוידיאו שהונצחו ובפרוטוקולים של ישיבות הועדות.
ממשלות ישראל עם מבנה השלטון הנתון עם שיטת הבחירות וים המפלגות של הכול דיבורים, לא נולדו עכשיו ולא השתנו בקיץ 2011 . אחרי שרה"מ אמר הקיץ כי "זיהינו את הבעיה" הוא מינה ועדות כמו שמינו ועדות אחרי כל מלחמה, ואחרי כל פרשה-שערוריה צבאית, מדינית, מוסרית כלכלית פוליטית מאלה שהתרחשו אצלנו במהלך חיי המדינה. ועדת טרכטנברג - נבחרת של אנשים טובים משכילים ומומחים, כבר הלכה בדרך כל הוועדות. מילים יפות חסרות תכלית, נשפכו לאוויר יחד עם פתרונות שטחיים שלא יבוצעו לעולם. בקיצור עוד ועדה חסרת תוחלת.
אמרה דפני ליף בתגובה למסקנות הוועדה:"מה קבלו אזרחי ישראל? הנחה בצהרונים? בחינה של שוק הבישול?.......לא היה בהם דבר לשכבות החלשות, לאימהות החד-הוריות, לחולים, לזקנים, לעובדי קבלן. זרקו כמה סוכריות למעמד הביניים, זה שהולך ונעלם. הוועדה הזו קבלה מנדט מוגבל , עלוב. בקשנו טיפול שורש וקבלנו שיננית"
ראש הממשלה "זיהה את הבעיה", אך עסוק מדי לעשות לכיסאו מכדי שייקח ברצינות את מחאת ההמונים. הוא מכיר את חברי הליכוד הנאמנים שלא ימרו את פיו בשום עניין. בנאומו באו"מ ראינו הרבה זחיחות, הרבה אהבה עצמית וגישה גלותית . מה האינטרס של ראש הממשלה החולם לתקוף את אירן, הדואג בעיקר לנצחיות מישרתו, שירצה בכלל לטפל בבעיות "האזרח הקטן"?.
מדינת ישראל נכנסה ל-
OECD, מה זה חשוב אם ילדינו נמצאים במקומות האחרונים בתחום החינוך מבין המדינות בארגון זה? העיקר שאנחנו בפנים. מה חשוב מה יהיה עם המדינה הפלשתינית? עד עכשיו (בזכות ביבי, ברור) עדיין אין דבר כזה בשם מדינת פלשתין. גם עוד לא פשטנו את הרגל, כי אנחנו (בזכות ביבי, ברור) חכמים הרבה יותר מהיוונים, הספרדים והפורטוגזים. אנחנו מדינת-על (הרבה יותר חכמים מהאמריקנים וכו') אז מה זה חשוב איך חשים האזרחים? למה שהממשלה עם ביבי, שטייניץ וליברמן תעשה איזה שהוא שינוי בכלל?, הכול ממש בסדר.
אביב? מחאה? שינוי? - לא בבית ספרנו. ברור לעין כל, כי יותר מדי אנשים מרוצים יושבים בשלטון, שולטים בהון, נהנים מיתרונות השלטון וההון. יותר מדי אנשים מתחמקים מגיוס, מתשלום מס-אמת וחיים חיים טובים למען הקואליציה וחיזוק מבנה המשטר רב-המפלגות. ואם ראשי השלטון, כמו גם ראשי ההון מרוצים ממה שיש אז מה זה חשוב מה חושבים ואיך חיים כל האחרים?
