אגרנט את טרכטנברג (ושות') שמעון אגרנט קיבל לידיו את חקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973, עם כתב מינוי המגדיר מראש את כשלון החקירה. שמעון, תמצא לנו ש"ג, איזה מישהו שאפשר לטפול עליו את האשמה על המחדל הביטחוני הזה שגבה מאיתנו כל כך הרבה נשמות שחזרו אל בורא עולם. רק שמעון, שיהיה ברור, המחדל הזה הוא ביטחוני, והוועדה תחקור את אירועי המלחמה ולא את הסיבות לפריצתה.
ברוח ימינו אנו, די דומה היה כתב המינוי של טרכטנברג, אולם בניסוח מעט שונה. מאז שמינו כאן וועדות חקירה לחקירת אסונות בדיעבד, השתכלל המנגנון. כמו אגרנט, גם וועדת טרכטנברג לא קיבלה אישור לחקור ולהצביע על הכשל שהוביל למלחמת המעמדות של קיץ 2011. חס וחלילה, לך תדע על מי הייתה וועדה כזו מצביעה. עוד היו עלולים למצוא את הדרך המדיני.
חקירת הסיבות או התוצאות?
במקום לחקור את הסיבות, חקר אגרנט רק את המקרה עצמו, את המלחמה עצמה, את ניהול המלחמה, ובעיקר את האחראים למחדל ברמת הדרג הפיקודי. לא היה צורך לחקור את הדרג המדיני כחלק מהגורם האחראי ליצירת המלחמה.
לעומת אגרנט, מנואל טרכטנברג אפילו לא קיבל לידיו את חקירת אירועי מלחמת המעמדות של קיץ 2011. וועדת טרכטנברג קיבלה מנדט משודרג ברוח ימינו. ראשית, כמובן מאליו, אין לוועדה סמכות לחקור את הנסיבות שהובילו למלחמת המעמדות של קיץ 2011, שכן הוועדה הייתה עשויה במקרה כזה למצוא חלילה את החממה ובית הגידול שהולידו את הנסיבות שבעטיין פרצה המלחמה הזו.
עד כאן, זה דומה מאוד לוועדת אגרנט. לא מתעסקים בסיבות - רק בתוצאות.
חקירה בדיעבד או למפרע?
בכתב המיני של וועדת טרכטנברג היה דבר מה נוסף, סימן לבאות המייחד את רוח התקופה הנוכחית. לעומת וועדת אגרנט אשר מונתה כוועדת לחקירת ביצועי הדרג הצבאי בדיעבד, הרי שוועדת טרכטנברג מונתה כוועדה לקביעת מדיניות הדרג הפוליטי למפרע (מראש, אפריורי).
אם כן, אגרנט חקר את הכשלון בדיעבד, ולא הייתה לו סמכות לחקור את הנסיבות שהולידו את הכשלון. טרכטנברג, בדומה לאגרנט, לא קיבל סמכות לחקור את הנסיבות שהולידו את הכשלון, והוא מונה כדי לטייח את הנסיבות שהולידו את הכשלון (בדיעבד), ועל-מנת להניח את התשתית לכשלון הבא (למפרע).
"תג מחיר" ממשלתי בשיטת "פגע וברח"
מלחמת יום הכיפורים גבתה 2,297 הרוגים בצד הישראלי. מלחמת המעמדות של קיץ 2011, תגבה מאיתנו מחיר חברתי וגם ביטחוני (אם המלצות טרכטנברג ייושמו ותקציב ביטחוני יועבר לחיזוק החברה).
אף אחת מהוועדות לא מונתה על-מנת למצוא את האחראים האמיתיים לכשלונות. הדרג המדיני של מלחמת יום הכיפורים יצא ללא רבב. גולדה התפטרה, דיין לא שובץ לשום תפקיד בממשלת רבין הראשונה. הדרג הצבאי, לעומת זאת, ספג את כל האש. הרמטכ"ל דוד, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום שילמו את מחיר הכשלון.
אין אחראים למחדל, אבל יש מומחים לטיפול בו
גם וועדת טרכטנברג לא קיבלה רשות להצביע על הגורמים למחדלים שהובילו למלחמת המעמדות של קיץ 2011. אבל הוועדה קיבלה, ועוד איך, את הסמכות להצביע על הדרכים לפתור התסבוכת שנולדה מן הנסיבות שהובילו למלחמת המעמדות.
הכשל הלוגי של מינוי הוועדה בעינו עומד. ודווקא בשל כך שהוועדה לא מונתה על-מנת לחקור את העבר אלא על-מנת ליצור את העתיד, הוועדה חסרה את הסמכות המוסרית (וכמובן שגם את הסמכות החוקית) להצביע על הפתרונות בטרם תחשוף את הסיבות.
מרשם לטיפול בלי אנמנזה?
על-אף שמנואל טרכטנברג הוא פרופסור, הוא אינו רופא, אך אין בכך כדי להוציאו פטור מחובת קיום אנמנזה בטרם ההחלטה על הטיפול בחולה. אנמנזה היא תהליך התישאול של הרקע הכללי של החולה, ואין זה מקרי שרופאים המתרשלים בקיום מלא וראוי של שלב האנמנזה עשויים לסכן את החולה ואף להביא למותו. שאלה ראשונה במסגרת חקירת רשלנות רפואית מתחילה בשלב האנמנזה.
כמו אגרנט, גם טרכטנברג לא עסק בנסיבות שהובילו ליצירת התנאים שהובילו אל המחדל, אלא רק במחדל עצמו. להבדיל מאגרנט, טרכטנברג לא מונה לחקור את המחדל אלא רק לקבוע את המדיניות לסיכול המאבק החברתי.
בלעדי האנמנזה של חשיפת הנסיבות שהובילו להקמת הוועדה, אין כל טעם בהמלצותיה, שכן האנמנזה עצמה חושפת את הגורמים. בעגה הרפואית, טיפול טרכטנברג פותר את שורש המחלה אלא מטפל בסימפטומים שלה.
גולדה של 1973, ונתניהו של 2011
אם כן, הוועדה של טרכטנברג חסרה את היסוד המוסרי להצביע על פתרונות, לא רק משום שהיא לא קיימה תהליך מלא של אנמנזה (שהוא הגנתו הראשונה של הרופא כנגד אשמה ברשלנות רפואית), אלא בעיקר משום שהוועדה נעדרת כל סמכות מוסרית להמליץ או לכוון או להתוות או לקבוע מדיניות פשוט משום שזה אינו תפקידה במסגרת הדמוקרטיה שלנו.
תפקיד קביעת סדר עדיפויות לאומי נמצא בידי המחוקקים בכנסת (נכון, הקשנו על הדלת ואף אחד לא נמצא).
אגרנט של 1973-1975 חקר את המלחמה והציג את "הקונספציה". בעקבות הדוח, ובעקבות הלחץ הציבורי, פרשה
גולדה מאיר ודיין נפלט מהחיים הפוליטיים.
טרכטנברג של 2011 בכלל לא חקר, רק הניח המלצות לעתיד (כמה חכם מצד נתניהו וכמה צינית הגישה שלו לאחריות אישית וציבורית), ובעקבות הלחץ הציבורי הביא נתניהו את הדוח לאישור ה
ממשלה (שדוחה אותו מכל וכל).
מישהו רואה את נתניהו לוקח אחריות ומקשיב ללחץ הציבורי, מבין שהמדיניות שלו שהובילה לכלכלת שוק חופשי, הפרטות, נטל מס מופחת לעשירים, יוקר מחייה בלתי אפשרי ל-8 העשירונים התחתונים, הסירוב ללכת לקראת "שובר שוויון" מדיני, הבידוד המדיני, התקררות היחסים עם הטובה (והאחרונה) שבידידותינו, חורף ושלג דיפלומטי עם בנות ברית מוסלמיות עיקריות (מצריים וטורקיה), ושלג גרעיני מנשב בעוצמה מאירן - מישהו רואה את נתניהו עושה חשבון נפש אמיתי ומבין שעליו לעשות את "מעשה גולדה"?
דוגרי
הנאום שנשא נתניהו באו"ם מיקם אותו שוב ברשימת הדוברים המעולים שהיו לישראל אי פעם (ככל שהדבר נוגע לרטוריקה, למשחק על במה ולזקפה לאומית). אבל בואו נדבר דוגרי.
בין אירוע של זקפה אחת לרעותה, יש כאן מדינה לנהל ויש אזרחים שצריכים גם לחיות. זה לא סדום ועמורה (או כן?) שבה משתגלים כל היום ועומדים על במות ומודדים למי יש יותר גדול, לביבי או אבו מאזן. זו לא מדינה שיכולה להרשות לעצמה להתקיים באמצעות בחירה כפויה בין זקפה לאומית מדינית לזקפה לאומית כלכלית.
גולדה הלכה הביתה על מלחמה. זהבית הלכה הביתה על קוטג'.
ממשלה המבשלת נסיבות המובילות למלחמה, ולוקחת לנו את הקוטג', ומתחמקת מאחריות מדינית עם נאום זקפה באו"ם, ומתחמקת מאחריות כלכלית עם ביקור במרפאות מומחים ללא אנמנזה - ממשלה כזו צריכה ללכת.
נתניהו הוא לא גולדה, בינתיים לפחות, עד אגרנט של אחרי המלחמה הבאה.
