ועדת השחרורים בראשות השופט מרדכי בלזר, החליטה (יום ג', 19.3.02) להענות לבקשתו של עופר נמרודי ולנכות שליש מהעונש שנגזר לו.
בוועדת השחרורים ישבו מלבד בלזר: אסתר בן-ארצי (עו"ס), ד"ר אביטל גינתון (פסיכולוג), אליס צרפתי (נציג שב"ס).
עופר נמרודי כבר ריצה כשישה עשר חודשים מעונשו, מתוך עשרים וחמישה חודשים שנגזרו לו. אי לכך, אמור נמרודי להשתחרר מהכלא מיידית.
הוועדה קיבלה את מרבית טיעוניו של בא כוחו של נמרודי, עורך הדין דן אבי-יצחק, לפיהם אין לשלול מנמרודי זכויות העומדות לכל אסיר. את נמרודי ייצג בנוסף גם עו"ד משה ישראל.
הוועדה קבעה, כי נמרודי ראוי לשחרור, כי התנהגותו בכלא היתה טובה, וכי הטיעונים לגבי מסוכנותו כביכול אין בהם ממש. במקביל קובעת הוועדה, כי חוות דעת שהוגשה על-ידי המשטרה [אותה "בישל" ומאחוריה עומד שוב ניצב משה מזרחי, י.י.] - המעלה מידע פלילי לכאורה נוסף, המצדיק כביכול אי ניכוי שליש, "מצאנוה כוללת שיבושים ואי-דיוקים... לא מצאנו נימוקים של ממש ביסוד התנגדות זו. הנימוקים הכלולים בחוות דעת זו אינם נימוקים המבוססים על מידע מודיעיני אלא מהווים חזרה חלקית של טיעוני ב"כ היועמ"ש בפנינו".
הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע של החלטה זו, במטרה לשקול הגשת ערעור. השופט נעתר לבקשה, ועיכב את שחרורו של נמרודי ב-7 ימים.
מתוך החלטת הוועדה (ציטוט):
מתוך דברים אלו עולה תמונה של אסיר שאינו עבריין מסוכן ואלים, והתוית שהודבקה לו ככזה נמצאה חסרת בסיס לחלוטין.
לאור זאת נבחן את טענות ב"כ היועמ"ש אחת לאחת.
1. מוסכם על הוועדה כי אין זכות שבדין לאסיר כי יינתן לו רישיון להלך חופשי בטרם השלים מלוא עונשו, וכי עליו לשכנע הוועדה כי הוא ראוי לשחרור ואינו מסוכן לציבור.
2. הטענה כי עבירותיו של האסיר הן עבירות חמורות החותרות תחת אושיות שלטון החוק וגילוי האמת, ובימ"ש העליון קבע כי העונש ההולם התנהגות פלילית רצידיביסטית זו הוא ללא ספק מאסר לתקופה ממושכת, הינה לדעתינו עניין לביהמ"ש הדן בעניינו בבואו לגזור עליו עונש, ואין ועדת השחרורים באה להשלים את מידת העונש שהוטל על-ידי ביה"מ, ובענייננו 15 חדשי מאסר בגין עבירות שבהן הורשע האסיר. עניין זה גם נלקח בחשבון על-ידי ביה"מ בגזירת עונשו.
3. כך הדבר לגבי הטענה כי העבירות בוצעו על-ידי האסיר תוך ניהול מו"מ להסדר טיעון בתיקו הקודם והתנהגות פלילית נוספת גם לאחר שחרורו המוקדם שם. כאמור נלקח דבר זה בחשבון על-ידי ביה"מ בגזירת עונשו, ולא זו בלבד אלא שמקובלת עליו טענת ב"כ האסיר כי בשני התיקים בהם הורשע האסיר מדובר במסכת אחת שבה הסתבך האסיר, וממנה השתלשלו העבירות נשוא שני התיקים בהם הורשע, למעט אישום רביעי, וזאת גם אשרה כב' השופטת אופיר-תום בגזה"ד באמרה: אני רואה חשיבות בלתי מבוטלת לנושא הסחיטה".
4. לגבי המידע החסוי עליו הצביעה ב"כ היועמ"ש, נתנו דעתינו לעניין זה במהלך הדיון, וחקרנו גם את נציג המשטרה בנדון, ונחה דעתינו כי אין ממש במידע זה שיצביע על מסוכנותו של האסיר במהלך תקופת השליש המונחת לפני, ואף מעבר לזה, עד לתום תקופת התנאי המרחפת מעל לראשו.
5. כמו כן הצביעה ב"כ היועמ"ש על כך שמעמדו הציבורי של האסיר והיותו בעל ערכים נורמטיבים לכאורה שלא הרתיעוהו מלשוב ולבצע עבירות מאותו סוג, מצביע לדבריה על חוסר סיכוי לשיקום. אנו סבורים כי סיכויי שיקומו של האסיר טמונים בלקח שלמד ולא במעמדו הציבורי או הכלכלי.
6. אשר לטענת ב"כ היועמ"ש כי אין לראות בשהייתו של האסיר מחוץ לכלא במשך שנה "תקופת מבחן" המעידה על אי-מסוכנותו, כי באותה תקופה התנהלו מגעים להסדר טיעון בתיק הנוכחי, וכי ידע כי בבוא היום יתייצב בשנית ויבקש את אמון הוועדה, טענה זו אינה מקובלת עלינו, שכן טענה מסוג זה ניתן להעלות לגבי כל אסיר ואסיר המרצה עונש מאסר, וברור שכל אסיר בר-דעת המתכונן להתייצב בפני ועדת שחרורים ייטיב את דרכו. וכפי שאנו מצווים לשקול התנהגות טובה של אסיר בכלא, כך ראוי לשקול התנהגות טובה מחוץ לכלא, ובענייננו את התנהגותו הטובה של האסיר לאחר ששוחרר ממעצרו.
אין חולק על כך כי התנהגותו של האסיר בתקופת מעצרו, ובעת היותו משוחרר ממעצרו, היתה טובה למעט אירוע אחד של נעילת דלת תא מאחורי זקיף.
אנו סבורים גם כי קשייו של האסיר בעת היותו במעצר עד תום ההליכים, אשר תוארו בפנינו על-ידי ב"כ האסיר בצורה כה מפורטת וציורית, יש בהם כדי ללמד כי האסיר למד מהם את הלקח שירתיעו מלחזור לסורו.
לא זו בלבד אלא שגם מחוות דעת מנהל בית הסוהר מיום 3.3.02 אודות האסיר במהלך שהותו במתקן הכליאה שבניהולו עולה כי האסיר שהה באגף 8 שהוא אגף מתקדם. עוד ציין כי האסיר הסתייע בשרותים שניתנים לכלל האסירים כגון טיפול עו"ס, וטיפולים רפואיים על-פי הצורך. האסיר לא היה מופלה לטובה מיתר האסירים האחרים וקיבל את אותם התנאים של כלל האסיקים. בדווח מנהל בית הסוהר לגבי האירוע של נעילת תא בית סוהר מאחורי זקיף, נאמר כי האסיר נידון בגין זה לבידוד, אולם לא נמצאה כל אסמכתא לכך, ומכל מקום מדובר באירוע חד-פעמי, וחוות דעתו של מנהל בית הסוהר בסיכומה מאשרת כי התנהגות האסיר בתקופת מעצרו היתה חיובית באופן כללי, נשמע להוראות המשמעת, קיים את הסדר בבית המעצר, ולא נתגלו בעיות בינו לבין האסירים והעצורים האחרים או הסגל.
מתוך מכתב ראש ענף טיפול ושיקום מיום 6.3.02 עולה כי האסיר השתלב באגף בצורה טובה, ואף עבד לעתים בחוליית האגף במטבח. הקשר עם משפחתו היה חיובי ותומך, והם הגיעו לבקרו בקביעות.
עיינו גם בחוו"ד ראש חוליית מודיעין בתי הסוהר של משטרת-ישראל מיום 24.2.02 ומצאנוה כוללת שיבושים ואי-דיוקים כפי שטען ב"כ האסיר, ולקחנו בחשבון כי המשטרה מתנגדת לשחרורו על תנאי של האסיר, אולם לא מצאנו נימוקים של ממש ביסוד התנגדות זו. הנימוקים הכלולים בחוו"ד זו אינם נימוקים המבוססים על מידע מודיעיני אלא מהווים חזרה חלקית על טיעוני ב"כ היועמ"ש בפנינו.
שקלנו גם את הרשעותיו הקודמות של האסיר כמצוות סעיף 9(3) לחוק, ואנו סבורים כי נוכח העובדה שלאסיר הרשעה קודמת אחת בלבד, אין בכך כדי ללמד על היות האסיר מסוכן לציבור באם ישוחרר על-תנאי.
עוד שקלנו את נתוניו האישיים של האסיר כמצווה ס.9 (10) לחוק ולאור דיווח ראש ענף טיפול ושיקול דלעיל, אנו סבורים כי מצבו המשפחתי תקין, והאסיר אב ובעל טוב וחם לאשתו ולילדיו, יחסיו עם אביו טובים והם שותפים בעסקיהם המרובים.
לאור האמור מצאנו את האסיר כבעל נתונים אישיים טובים ונורמטיביים מבחינה זו.
לאחר ששקלנו טענות הצדדים לגבי הפעלת ס.10(א) לחוק, אנו סבורים כי על-ידי שחרורו על תנאי של האסיר לא ייווצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירות, נסיבותיהן, והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר כאמור. האסיר נידון ל-15 חודשי מאסר לגבי העבירות בהן הורשע, והופעל מאסר על תנאי של 10 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, ונותרה לו תקופת מאסר של כ-8 חודשים להשלמת יתרת העונש.
אין מדובר במקרה חריג וקיצוני ואין פער ניכר ובולט בין העונש שיישא האסיר על-ידי שחרורו על תנאי לבין העונש שנגזר לו על-ידי בית המשפט.
לכל הנ"ל מתווספת גם חרטתו של האסיר שמצאה ביטוי בפסה"ד שם אומרת כבוד השופטת אופיר-תום כדלקמן: "ונתתי ליבי לדבריו הנרגשים של הנאשם בהכותו על חטא בפני" (ע"מ 18 לגזה"ד בפסקה 14) וכן, "סוף דבר, משבחנתי כל שמניתי עד כאן מן הפן של חומרת המעשים מצד אחד, ומן הפן של קולתם מן הצד האחר, כולל החרטה הכנה שהביע הנאשם בפני בשלב הטיעונים לעונש..."
גם אנו התרשמנו מחרטתו הכנה של האסיר בפנינו, כמפורט במכתבו שהציג בפנינו. לאור כל האמור לעיל אנו סבורים כי האסיר ראוי לשחרור על-תנאי, וכן כי אינו מסוכן לציבור אם ישוחרר כאמור, וכי בנסיבות העניין אין מקום להפעיל את הוראות ס.10(א) לחוק.
על כן מקבלים את הבקשה ומורים לשחרר את האסיר על-תנאי.
בשולי החלטתנו אנו מורים לבטל את איסור הפרסום עליו הורינו בתחילת הדיונים למעט כל הנוגע לענייניו האישיים של האסיר וצנעת הפרט ובין היתר מסמכים א'1 עד א'6 ועד בכלל. וכן מסמכים ו'1, ח' ו-ט', בכרך נספחים מטעם עופר נמרודי, וכן פרוטוקול הדיון מיום 10.3.02 הנוגע לחקירת נציג המשטרה, וכן כל המידע המודיעיני החסוי, וכן חוות הדעת של גורמי הטיפול בכלא והנהלת הכלא וחוות-דעת מב"ן מיום 11.3.02, ומכתבו של האסיר בפנינו.
