גלעד שליט, החייל החטוף, אמור להיות מוחזר תמורת 1,027 מחבלים: 280 מהם מרצחים עם קבלות, ועוד 747 "מחבלי רקק". קרי: מחבלים "בלי דם על הידיים". "בלי דם על הידיים" זוהי כמובן מטאפורה לכך שאותם מרצחים ניסו, התאמצו, ועשו ככל יכולתם על-מנת לרצוח יהודים, אך "בגלל מסמר קטן", לא הצליחו לסיים את המלאכה. יש אולי עוד כמה אבחנות דקות בין המחבלים, אך אין ספק שמדובר במתועבים שבחלאות המין האנושי. נבלים, שלאחר מעשי הרצח, נתפסו, הובאו למשפט, והורשעו. הורשעו, אך לא הוצאו להורג. זאת בעיקר מכיוון שעם ישראל, ובמיוחד מערכת המשפט שלו, רחמנים בני רחמנים הם. כמובן, רחמנים על אכזרים. על אכזרים; לא קורבנותיהם. העסקה, ובמיוחד שחרור המרצחים הסיטונאי שבה, מעוררת, כצפוי, שמחה ואושר עילאי בקרב אנשי השמאל הקיצוני (הסמול), ועצב קשה בקרב נאמני ארץ ישראל ומשפחות הנרצחים. נראה, שרוב עם ישראל, שמצוי עתה באמצעו של תהליך שחרור מציפורני מעצבי דעת הקהל, חש מבוכה רבה לנוכח הקריסה הגדולה, אך לא שם את האצבע על היסוד המחפיר שבה, ומקבל את העסקה בעצב שקט.
במצב זה, גם ההמשך הוא ריטואל קבוע: משפחות הנרצחים ונפגעי הטרור יגישו עתירות לבג"ץ, וזה ידחה אותן אחרי הצגה קצרה כאילו הוא שוקל את כאבם ברצינות. אורך ההצגה נמדד בדרך כלל בדקות. מקסימום, בשעות. התקשורת תסחֹב את ההצגה לכיוון של עימות בין משפחת החייל החי והפעילים למען העסקה, לבין קורבנות הטרור. קורבנות, ששקועים במוות של יקיריהם ולא יכולים לשכוח, ובמיוחד, לא יכולים להתעלות מעבר לאסון הפרטי שלהם. כל המשאבים שהושקעו בחדשיים האחרונים בשפצור המחאה, ובגימוד ישראל בסיסמת "צדק חברתי", יופנו כעת לעימות זה. מומחי ביטחון, משומנים היטב בכספי סורוס והקרן החדשה, יסבירו שמחבלים לא צריכים לצאת מהכלא כדי לרצוח, ושבכלל, "לטרור יש רק פתרון מדיני". ובכל הדיון המעוות הזה, תוחשך השאלה העיקרית: האמנם שחרור מחבלים סיטוני ושיבור מוחלט של מערכת הצדק הם בעיה אישית של נפגעי הטרור, או בעיה של עם ישראל כולו. עם ישראל, וכלל המחנה המוסרי באנושות. מחנה, שישראל - ברצונה או שלא ברצונה, מהווה לו דגל ומצפן, כיום.
ובכן, אין הכוונה כאן לפרט ולבחון את כל מערכת השיקולים לעסקה עם החמאס - ברור שיש הרבה כאלו, אלא להאיר את היסוד של שיבור הצדק בעצם עשיית העסקה במימדיה אלו. יסוד שמעורפל כיום בכוונת מכוון בויכוח הציבורי בישראל. אכן, יש בעסקה שיקולים רבים, וחלק ניכר מהם - לגיטימיים. החל מכך שעל גלעד שליט מרחף גורל דומה לרון ארד, על כל המשמעות של ערבות הדדית וחובת הצלתו - לכולנו, ועד לסיכול המאמץ האש"פ-י לגנוב מדינה "פלשתינית" ביהודה ושומרון, באו"ם. אלו לא נבחנים כאן.
עסקת שליט, יש לזכור, לא באה יש מאין. היא חוליה בשרשרת. חוליה בשרשרת של קריסות אידיאולוגיות. לא רק קריסות מול חטיפות של מחבלים, אלא גם חוליה בשרשרת של קריסות מדיניות. קריסות שנעשו ברובן המכריע על-ידי ממשלות ליכוד. כי החל ממסירת סיני, עבור בהסכמה השקטה של ממשלת נתניהו לחטיפת הר הבית ובניית מסגד "אורות שלמה", חנֵה בגירוש ה"הינתקות" וקנֵחַ בהסכמה למדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, הכל נעשה תוך התכחשות לזהות ולהוויה של המחנה הלאומי. הכל פרט ל"אוסלו". הכל, כנגד התחייבות עולם שאין בכלל להעלות קריסות כאלו על הדעת. קל לראות את עסקת שליט רק כחוליה בשרשרת חילופי חטופים שערורייתיות: עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועסקת קונטאר; אך לא היא.
כי הקריסה האידיאולוגית והשיבור המוחלט של הצדק, נעשים על-ידי
ממשלה הכי לאומית שקמה לנו. נתניהו עשה את המלחמה הצודקת בטרור לדגל ולסימן הזיהוי של ישראל. ישראל, נתפסת כיום בעולם המערבי כראש החץ העולמי בלחימה בטרור. ישראל, שכל עמידתה במלחמה הנוכחית להכחדתה, עומדת על יסוד צדק. כי בשדה הקרב המודרני, מלחמת הקיום מוכרעת בשדה הדה-לגיטימציה, לא פחות מאשר בשדה הלוחמה הצבאית. בסיכול הונאת "עם פלשתיני"; בהזמת דוחות גולדסטון למיניהם ובהורדת עסקות "מולדת תמורת טילים" מסדר היום. ואת יסוד הצדק הזה שובר השחרור הסיטונאי הגדול של המרצחים. שובר באחת. ומניסיון "אוסלו" ומסירת סיני למדנו מה תקפותם של דברי ההבל על "הכל הפיך".
קריסה אידיאולוגית היא גם הקידוש הסלקטיבי של פסיקות מערכת המשפט. קידוש בג"ץ כאשר מדובר על הריסת בתי יהודים בבנימין, אך במקביל צפצוף מוחלט ומוחצן על כל צדק ומשפט באשר הם, כאשר מדובר על מרצחי יהודים. צפצוף שאי-אפשר שלא להבין שהוא נעשה בכוונת מכוון. צפצוף, שתכליתו משיכת הקרקע מתחת רגלי המחנה שמחויב לצדק, ורואה את כל המאבק הקיומי של ישראל כמושתת על צדק.
ולא פחות אסוני מכך הוא האימוץ של אידיאולוגית הסמול ('סמול'; לא "שמאל". ב'סמול' מדובר בדת של איון ישראל ושיבת ציון, ולא בתחפושת של שמאל סוציאליסטי!). כי מה היא תורת דורשי שחרור גלעד שליט בכל מחיר? ובכן, לדידם, לא רק שלא שווה להקריב חיים או כל דבר אחר עבור עם ישראל ככלל או עבור מדינתו ככזו (ובוודאי שלא עבור ארצו), אלא שעצם ההקרבה פוגע בזכויות הצד הצודק במאבק - "הפלשתינים" (כל כמה שלא תהא זו ישות מדומה). ובכלל, הרי אין דבר כזה "כלל ישראל", ואם ישנו, הוא בכלל יציר לא לגיטימי של המתנחלים או הציונים, ויש לעשות הכל על-מנת לאיינו ...
ברור שכל אלו רק בתחום האסון הפרטי של נפגעי הטרור. ברור שהשיבור של יסוד הצדק שבחיינו, והניסיון להציגו כענין פרטי של נפגעי הטרור ולעשות "הפרד ומשול" בין נפגעי הטרור לבין כלל ישראל, הוא כולו, פוסט-ציונות במירעה!
