חזרתי, מצאתי, שמתי, ליבי, יצאתי, ידעתי, ביצעתי. לא פחות מ-30 פעם השתמש (יום ג', 18.10.11) בנימין נתניהו בגוף ראשון יחיד בנאומו לאחר שחרורו של גלעד שליט. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: כל הנאום היה בערך 500 מילה, כך שנתניהו דחף את עצמו פנימה בערך כל 15 מילים.

אריאנה מלמד מ-ynet הגדירה זאת בצורה מצוינת: "בעיני נתניהו, גלעד שליט אינו חשוב יותר מתא הטייס של הסופרטנקר, מערימת מופלטות במימונה או מהדלקת נרות-שבת עם מדונה. על-פי השקפתו, באירועים האלה הוא הכוכב, והעילה היא רק תפאורה משובחת להדגשת חשיבותו, מאמציו, הישגיו ונחיצותו בתפקיד ראש הממשלה".

לא ראינו את נתניהו מקבל בלשכתו את בני המשפחות השכולות, שרוצחי יקיריהן ישוחררו בעסקה (הנשיא שמעון פרס עשה זאת, וכל הכבוד לו על כך). אבל ראינו אותו, ועוד איך ראינו אותו, מקדם את פני שליט, וראינו אותו מחבק אותו, וראינו אותו נדחף למפגש הראשון בין נועם וגלעד. במקום לתת לגלעד לפגוש את משפחתו כמה שיותר מהר ובאווירה כמה שיותר אינטימית, ביבי היה צריך את רגעי המצלמות שלו ולעזאזל כל השאר.

כל העסק היה קרקס אחד גדול, מיותר ובעיקר מזיק. שוחחתי עם פסיכולוג קליני מנוסה, המתמחה בין היתר בטיפול בבני נוער. הוא אמר, שיש מצבים בהם קבלת פנים פומבית שכזו מחזקת את מי שעבר את שעבר גלעד - חמש שנים של בידוד וחוסר ודאות - אבל יש גם מי שהניגוד הזה הרסני עבורו. אין שום דרך לדעת מה מצבו הנפשי של גלעד ומה יהיו ההשלכות האפשריות, ולכן החובה הייתה ללכת לחומרה, לבדוק, לחכות ואז להחליט האם ומה לעשות.

במקום זאת, הופצץ גלעד בידי ראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום ומפקד חיל האוויר וראש אכ"א. אפילו אם היה סתם חייל פשוט וצנוע, מפגן כזה של בכירי המדינה הוא הרבה יותר מדי - על אחת כמה וכמה בנסיבות הידועות לכולנו. זה לא היה חיבוק דוב; זה היה חיבוק של להקת דובים.

התקשורת, כדרכה, רק העצימה את המחזה. מבחינה מקצועית, לא הייתה שום סיבה ליום שידורים של 12 שעות. לא הייתה שום סיבה לשעות על שעות של דיבורים ריקים ושל חזרות על אותם רסיסי ידיעות ועל אותם צילומים חסרי משמעות. להפך: זה רק החליש את עוצמת האירוע. התמקדות ברגעים החשובים באימת הייתה יוצרת אפקט הרבה יותר דרמטי ומרגש. במקום זאת, קיבלנו משהו שנראה בדיוק כמו build-up לרגע השיא של האח הגדול או כוכב נולד. ושלא תחשבו לרגע, שאיזשהו ערוץ טלוויזיה ישראלי לא היה מסכים לקבל ראיון עם גלעד בדיוק כמו הטלוויזיה המצרית. בעידן הריאליטי, כאשר הרייטינג הוא חזות הכל, כאשר איש אינו מעז להסתכן בכך שאולי למתחרהו תהיה תמונה עשר שניות קודם - גם גלעד שליט הוא לא יותר מאשר עוד פיון בתחרות על ליבם של הצופים, הגולשים והקוראים.

התקשורת המשיכה היום את הקו בו נקטה מאז נחטף שליט: הפיכתו ל"בן של כולנו". הקו הזה היה חד-צדדי והוביל במידה רבה לעסקה המסוכנת שהחזירה את גלעד הביתה. אך מובן, שביום השיא היא לא הייתה יכולה לנטוש את אותו קו. ולכן, כל מה שלא עלה בקנה אחד עם הקו הזה, נדחק הצידה; מישהו מכם שמע היום את המשפחות השכולות? מישהו מכם שמע היום את מבקרי העסקה? אני לא. בעוד כלי תקשורת זרים (כגון CNN וניו-יורק טיימס) ציינו את חילוקי הדעות בישראל סביב העסקה, אצלנו היא הצטיירה כאירוע הזוכה ל-100% תמיכה ציבורית.

השילוב של שני אלו - יצר הפרסום של הפוליטיקאים והקצינים, לצד התחרות הבלתי מרוסנת של אמצעי התקשורת - הביא לתוצאה מבישה. לשכת ראש הממשלה ודובר צה"ל שלטו בלעדית על רגעי השיא של היום, וכך יכלו לקבוע בדיוק אלו מחזות נראה - ולמקם במרכזם את ביבי ושות'. הייתה לכך הצדקה - למנוע התנפלות תקשורתית בלתי מרוסנת וטענות מכאן ועד עזה על קיפוח - אך היה זה גם אמצעי להכתיב לתקשורת מה, מי ומתי תשדר. ומאחר שלתקשורת לא היה מה לתת בצורה בלעדית, היא התמקדה בכמות במקום באיכות, מתוך חישוב פשוט: כמה שנהיה יותר זמן באוויר - יש יותר סיכוי שיצפו בנו.

זה היה יום של השתתפות אמיתית בשמחתה של משפחת שליט, גם מצד מי שמתנגד לעסקה (כמוני). זה היה יום של ערבות הדדית בין אזרחי ישראל, גם מצד מי שחושב שהערבות הזאת עלתה יותר מדי. וזה היה גם יום של פוליטיקאים קטנים ותקשורת קטנה.