ראש הממשלה רצה את הסכם הכופר לשחרור גלעד, בערך באותה המידה שאני רציתי את הצרבת של אחרי ארוחת החג, או את העצירות של הבוקר שלמחרתו.
אם יש אדם שההסכם הזה היה עבורו בבחינת "אם כל חטאת" זהו ביבי ולא אחר. הוא מי שעשה קריירה ארוכה בשם המלחמה בטרור (בהחרגה של טרור יהודי). למן הרגע הראשון היה ברור שביבי, אמן הרטוריקה של אתוס התקומה היהודית הרוויזיוניסטית, ייתן ספרינט אלקטוראלי של פופוליזם, וייקח כל קופון בדרך אל היעד - כס ראש הממשלה של ישראל.
החל בכהונה כשגריר ישראל באו"ם (שמיקמה אותנו בראש החזית של המדינות המתבדלות, בתוך קבוצת המדינות שממילא רצו לבודד אותנו), דרך הקרב על ראשות הליכוד, ומשם אל כיבוש ראשות הממשלה בסיבוב הראשון, ובסיבוב הנוכחי. ביבי לא ויתר על שום הזדמנות לנגן על מיתרי הכאב, ועוד פחות מכך על איזושהי הזדמנות לבנות את האגו הפרטי שלו, לצד קוממיות אלקטוראלית עבור הליכוד, ועם זיקפה לאומית אצל כולנו - בשם "הקרב נגד הטרור".
ביבי לא המציא את הטרור, הוא המציא רק את הערך האלקטוראלי שלו, וצחק כל הדרך אל הבנק של המנדטים. אף אחד לפניו לא עשה הון פוליטי מטרור. ולא מפני שטרור לא היה קיים לפני כן, אלא רק משום שאיש לפניו לא עשה בו שימוש על-ידי הפיכתו לקופה רושמת של מנדטים.
ביבי טוב לבית
על-אף העצב שבמחזה האבסורד הזה, לעיתים דימיתי בעיני רוחי את "הקרב נגד הטרור" כאילו היה סרטם של הגששים "הקרב על הוועד", והמתגוששים בזירה היו שייקה ופולי, מתקוטטים ביניהם כאילו הייתה להם אג'נדה של ממש.
הרי כל מי שהיה נבחר לראשות הוועד היה מזפת את הגג לקראת החורף, ומעסיק את הגנן בקיץ. אבל הקרב על הוועד לא היה על המהות, כי רק ענייני כבוד היו שם. בימים כאלה נהגתי להזכיר לעצמי שראשי ועד הבית, ועד השכונה או ועד המדינה, כולם מתקוטטים על המזומנים שלי, על-מנת לאסוף את דמי הועד, ולא על-מנת לוודא שיש מי שאוסף את הזבל מן הפחים, או אוסף את הגזם היבש מן הגינה. דמי הועד שלי נאספים רק על-מנת שהמתמודד שיזכה בהתמודדות, יוכל לאסוף לעצמו את התואר של "ראש הוועד" (ולאסוף עוד כמה סיבות לריב עם מי שרוצה לאסוף לעצמו את התואר הנכסף "שלו").
גיחכתי לעצמי כשראיתי את הסיסמאות החלולות של מערכות הבחירות "טוב בכלכלה, טוב בביטחון", והמצאתי סיסמת בחירות ראויה יותר למצב שנתגלה אל מול עיני, במסגרת הקרב על ראשות ועד הבית: "ביבי טוב לבית". זה לא שראש ועד הבית הנבחר היה מצליח למגר את הטרור של מופרעי השכונה המטילים אימה על דיירי הבניין, אבל הוא נראה טוב יותר בתנוחת "רמבו".
ביביזטיים
אם היה למישהו ספק קל שבקלים, אז הספק הזה אפילו לא הופרך. הוא פשוט התאדה מעצמו. היום זה זה הכי ביביזטיים. זהו ביביזטיים במלוא הדרו, עם good show כמו שרק ביבי יודע לתת.
הודעה משמחת לאומה. ישיבת ממשלה אל תוך הלילה לאישור ההצעה. דיון רציני ומעמיק וכל הצמרת הביטחונית בחדר. הודעה רשמית לעם, פנים קודרות מרציניות, גבות מכווצות תואמות רצינות, ומצח חרוש קמטים בהתאמה. קול סמכותי ורצינות, מבטים קצרים וחפוזים אל המצלמה משדרים מנהיגות אחראית ורצינית.
הישיבה הסתיימה. שלישיית "אמרנו לכם" הצביעה נגד. שר החוץ לא טרח להאזין לדיון, השאיר מאחוריו פתק ובו רשום "מתנגד". השרים רצים החוצה אל התקשורת, זה זמן הבונוסים, זמן מסך. אם היה שם גזלן של "סלון כלות ויקטור" לסידור רעמה ואיפור קל, הוא היה עושה מיליונים על שאריות הפריזורה של למעלה מ-30 שרים (ושרות), שרוצים קצת פריים-טיים, קצת "גוד-טיים" על חשבון הרגע ההיסטורי הזה. שנים רבות לאחר מכן עוד יספרו את סיפור גבורתם בלילה ההוא, אז עדיף שתהיה תמונה של "סתם זרקתי עלי משהו זריז ורצתי לישיבה החשובה הזו".
לא היה אף מרואיין שפסח על מילים "אחריות" ו-"מנהיגות". אבל אף אחד מהם לא ידע להסביר מדוע למעשה אחריות ומנהיגות מתגלים רק היום, ואיפה היו אחריות ומנהיגות בשנתיים וחצי של כהונתם, או בחמש וחצי השנים שחלפו. לזכותם ייאמר שאף אחד מהם גם לא נשאל על-ידי אף עיתונאי.
משפחת ישראלי, רחוב כהונת ביבי 2, ממשלת ישראל
אני גר בבניין הזה כבר מספיק זמן כדי להכיר את הנפשות הפועלות, באור היום ובחשיכה. ידעתי שברגע שתסתיים הישיבה, תמתין בחוץ גברת תקשורת ליוצאי הישיבה (היא אגב בוגדת בבעלה עמי-שראל, עם כל ראשי וחברי ועד הבית לדורותיהם), ויהיו שם שאלות ותשובות, מלוות בהבלחות "פלאש" אל עבר פנים חמורות סבר ומלאות חשיבות עצמית, עם הרבה "אני", ועם הרבה "אחריות לאומית", ועם המון "מנהיגות".
ורק האמת לא תהיה שם. והאמת היא חביבי, שביבי, כבר בגר והיה לבנימין.
כשהביבי הפך לבנימין
עכשיו, עכשיו כבר מותר לומר שזה לא הביבי שנמכר למנדטים שבאו עם "המלחמה בטרור", במסגרת הקמפיין של "טוב לביטחון" (וזה גם לא הברק שנמכר להם על כנפי מטוס סבנה), וצודקים מצביעי הביבי, ובמיוחד אלה שקראו את ספרו והבטחותיו בנושא מיגור הטרור.
כי אם לא די בכך שהאשליה הילדותית שניתן לטמון את הראש בחול (זו של ילדים בני שנתיים בערך, על פיה ניתן להעמיד פנים, שאם אני מסתיר את עיני - אף אחד לא רואה אותי), אם לא די בכך שהאשליה הזו התנפצה לרסיסים דקים של אפר אידיאולוגי ועפר היסטורי, הרי שעם ניפוץ האשליה הזו נעלם גם הקוסם.
זה הקוסם שהבטיח להמונים הנסערים בכיכרות שלאחר הפיגועים, שאפשר לחיות בביטחון מדיני בלי שלום, ואפשר לקיים ביטחון כלכלי בלי צדק חברתי. ופתאום, פתאום התהפכה הקערה על פיה, ובמקום המופע הרגיל של להטוטנות מדינית מלווה בשליפת שפנים שחורים משחור עם כלי זין, יצאה מן המגבעת יונה צחורה כשלג ובפיה ענף של זית. בעברית של כיכרות, אפשר היה להגיד על מצב כזה של הפתעה, על גבול ההלם: "איזה זין!"
חביבי, זה זמן הביבי!
כל הטוענים שביבי הוא אותו הביבי (יא חביבי), אולי צודקים ואולי לא. מהיכרותי שלי עם האידיאולוגיה הלאומנית, אני סבור שביבי לא עשה את הצעד לקראת שחרור גלעד רק מסיבות פופוליסטיות ורק משום שהכסא שלו רועד, על-רקע האירועים של התסיסה החברתית מבית. אני סבור שהוא גם לא עשה את הצעד הזה משום שהמזרח התיכון משתנה לנגד עינינו, ומצריים עומדת לפני מהפכה נוספת ואיסלאמית יותר, ולא מפני שחיזבאללה זקוק למצרים כתחליף לחזית הסורית-אירנית (על ניתוח החזית המדינית יהיה מאמר נפרד).
ביבי הוא אכן אופורטוניסט (ולמרות הקונוטציה, לא בהכרח במובן השלילי בלבד), אבל מעבר להיותו אופורטוניסט הוא גם טקטיקן מעולה (ימים יגידו אם מעבר לטקטיקנות, הוא מתבגר והופך לאסטרטג).
את החיזוק לסברה שלי אני מלקט גם מהעובדה שבימים כתיקונם, כאשר מתוך האדרת של הקוסם נשלפו עדיין אותם עורבים שחורים מוכרים, הביבי המוכר היה מפזז כעת בין פודיומים ועורך מסיבות "פלאש" ברחבי העולם, ומנצל את הכדור הענק שהורם לו להנחתה, מכל זוית אפשרית.
הביבי הלך? היכונו לביאת הבנימין?
הביבי של אז היה מכה היום בחמאס, בקרב שבו הביבי הוא החביבי! התקשורת העולמית הייתה חוגגת על הפאתוס הציוני, והיה נבנה כאן אתוס מדיני שניתן היה למנף אותו לקרב בלימה (על הישגי החמאס במו"מ), ולדחוק את העזתים לפינה שיהיה להם קשה לקום ממנה. עבור הביבי עם הגלימה של הקוסם זה היה צ'אנס לנוק-אאוט היסטורי.
הרי את הסכם הכופר שחתמנו עליו בכפיה, ותחת איומי אובדן חייו של גלעד, ואת דמי הכופר שכללו שחרור רוצחים שפלים המטיפים היום לטרור בכל ערוץ תקשורת שמוכן לארח את פני השטן הללו, את ההסכם הזה חתמנו עם החמאס. לא עם הדוד וניה, ולא עם הדודה הניה. אלא עם איסמעיל הניה!
לא רק הביבי בא לקטוף פירות מדמי הכופר, גם
חאלד משעל פיזז שם, וגם איסמעיל הניה נתן Show, ואפילו אחמד ג'עברי שיחק אותה גבר בג'ינס וסניקרז. אלה הקוראים מעל כל במה לטרור, ואלה המתחבאים מאחורי "וועדות ההתנגדות", ואלה שטענו בפני מנהיגי העולם כי גלעד אינו בידיהם - הם אלה שחתמו על ההסכם והם אלה שבאו לקטוף פירות לאור הזרקורים.
במצב אחר, זה היה זמן הביבי, ביג טיים. אבל כעת, אחרי שיצאה מהמגבעת יונה, לך תדע. האם המוציא יונה ממגבעתו, הוא יעשה שלום עלינו, ולא רק על ישראל?
