כמה שאלות על ההילולות

בראייה הלאומית הכוללת, האחראית וארוכת הטווח, עסקת שליט היא החלטה אומללה, שתוצאותיה יכו בעתיד בישראל. אלא שהשילוב בין תקשורת חד-צדדית והיסטרית ובין מערכת ביטחון נטולת כל יוזמה ותעוזה לא איפשר לממשלת ישראל להחליט אחרת ממה שהחליטה.

טיפולה של התקשורת בפרשת שליט הוא הפגנה חוזרת ובוטה של כישוריה העלובים, שכבר הוצגו לעיניו של כל מי שהטריח את עצמו לקרוא את פסק דינו של השופט סולברג בעניין סרן ר. נגד אילנה דיין. החגיגות סרות הטעם שהוכרזו בכל ערוצי התקשורת לרגל שיבתו של שליט, הפכו למגוחכות עוד טרם שנראתה שערה מראשו. אך הגעתו לישראל הביאה לשיאים חדשים של אינפנטיליות מצד מומחינו ושדרנינו. נראה שהמניע להילולת האולפנים במצפה הילה שבגליל היה לא רק חזרתו שליט, אלא גם תחושת הניצחון של התקשורת הישראלית על ראש הממשלה שנוא נפשה. ראוי לזכור כי למעט כמה ערוצים שוליים, כל ערוצי התקשורת המרכזיים התגייסו למסע התמיכה במשפחת שליט. הפתרון האומלל המכונה "לשחרר בכל מחיר" נמכר לציבור הצייתן על-פי מיטב כללי תוכניות "ריאלטי", וכך גם נמנע כל דיון על פתרונות אפשריים אחרים.

לצד התקשורת פעלה גם מערכת הביטחון בראשותו של אהוד ברק. שר הביטחון, שהתמחה באי-לקיחת אחריות על מעשה כלשהו, עשה גם במקרה שליט את כל מה שביכולתו בכדי להשתחרר מחובתו למצוא דרך להשיב את החייל לביתו, לאו-דווקא בדרך המוכרת והרצוייה לאוייב של עסקה. אחת מפעולות ההונאה היותר מוצלחות שיזמה המערכת בראשותו של ברק הייתה ההודאה הפומבית מפי בכיריה בדבר אי-ידיעתם את מקומו של שליט, מה שתורגם מייד לתירוץ המופרך, שבהיעדר מודיעין מדויק לא ניתן לחלצו. כל סמל מצוי בצה"ל יודע שאם אין בידיו מודיעין כתוצאה מהעדר מגע ישיר עם היעד, קיימות דרכים אחרות ליצור את המודיעין. כך למשל מבצע "עופרת יצוקה" יכול היה ליצור מידע ישיר או לחץ שיגרום להפקתו של מידע על שליט, אלמלא החליטו משום מה הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון להפסיקו בטרם עת. איש מטעם מערכת הביטחון או ממשלת ישראל טרם נתן עד כה הסבר על הסיבות להפסקתו של המבצע דווקא בעת שהאוייב הלך והובס, בעת שראשיו היו בפאניקה ומתחבאים וחיילי צה"ל נמצאים כמה מאות מטרים ממקום מחבואם. שביית ראשי החמאס או חלקם יכולה הייתה לגרום למהפך מוחלט ביחסי הכוחות הכוללים והמודיעיניים בין ישראל לבין חמאס בכל עניין וודאי בעניין שליט.

אלא שנראה כי אהוד ברק, אהוד אולמרט והרמטכ"ל גבי אשכנזי לא ראו בהשבת שליט עניין ששווה לסכן למענו חיילים. הסיבה לכך הייתה הלך הרוח הציבורי שיצרה מערכת הביטחון בסיועה של תקשורת תבוסתנית והיסטרית, שעל פיו כל היפגעות של חייל היא בגדר אסון לאומי, שחייבים למונעו בכל מחיר. מתברר שעיוות מקצועי ומוסרי זה - שהציבור נחשף אליו כבר בקיץ 2006, הכיר בסכנה שבו ואף הביע את סלידתו ממנו - ממשיך להוות את אבן הראשה של החשיבה הביטחונית בישראל גם בימים אלה. בהיותם מודעים לסכנה שתיווצר למעמדם הציבורי אם ייפתח דיון גלוי בהחמצות של "עופרת יצוקה", עסקה הצמרת הביטחונית, במהלך המבצע וביתר שאת לאחריו, אך ורק בשיפור שחל בביצועי צה"ל מאז "מלחמת לבנון השנייה". כתוצאה מכך כלל לא עלו לדיון השאלות החשובות באמת כמו למשל מה היו מטרות המבצע, אלו מהן הושגו בפועל, מדוע הוא לא הביא לפגיעה אנושה בחמאס ובעיקר בראשיו, ומדוע לא נעשה בו כל מאמץ להביא לשחרורו של שליט. בנוסף לאי-יצירה של איום צבאי ממוקד, ישיר ורצוף על צמרת חמאס, במשך כל שנות שביו של שליט לא הופעל על הארגון לחץ בעוד שני תחומים שבהם הוא תלוי באופן מוחלט בישראל - אספקת האנרגיה וביקורי המשפחות. רק טירוף המערכות המוסרי והמשפטי, שדבק בצמרת המדינית והצבאית הישראלית, הוא שיכול לספק הסבר להמשך אספקת האנרגיה והמזון לארגון הטרור הקורא להשמדת ישראל, שגם חטף והעלים במשך חמש שנים את אחד מחייליה. אילו פעלה ממשלת ישראל בהתאם להצהרותיה בדבר חובתה להחזיר את שליט, ואילו כיוונה את מעשיה מתוך תחושת ריבונות חד-משמעית, אזי היא הייתה מורה לנתק את החשמל לכיוון החמאס מייד עם חטיפת החייל. הדבר נכון גם בעניין ביקורי המשפחות. לו אכן הייתה לממשלת ישראל תחושת אחריות מוחלטת כלפי חייליה, הייתה זו מביאה אותה, מייד עם החטיפה, להפסיק את ביקורי משפחות העצירים אצל "יקיריהם" הכלואים. אלא שגם למהלך פשוט ומתבקש שכזה נדרשו לממשלה שלוש שנים!

"עסקת החלפת השבויים" מוצגת לציבור כ"קורעת" ו"מכאיבה". אך בפועל היא הייתה הפתרון הקל ביותר לאלה שאינם מעוניינים, או שאינם מסוגלים, לקבל אחריות למהלכים שהיו יכולים ליצור מציאות אחרת, מה שהיה מביא כמובן לעסקה אחרת. הפסקת מבצע "עופרת יצוקה", אי-הפסקת הזרמת האנרגיה לעזה, אי-השימוש בנשק של ביקורי העצירים ואי-ביצוען של פעולות אחרות, שיכולות היו לשנות את יחסי הכוחות עם החמאס, להביא לשחרור שליט ואף למנוע חטיפות בעתיד - הן רק כמה מהשאלות הקשות שראוי לשאול דווקא כאשר גלעד כבר שב לביתו.

ברוך הבא!