אין רגע דל, או סקנדל, או פסטיבל. מילים משיר ששרה לפני שנים רבקה מיכאלי. נכון לימים אלו הסקנדל הפך לפסטיבל. זה כמה שנים מתנהל סביב שחרורו של
גלעד שליט קמפיין מתוזמן, מתוכנן ומובל על-ידי אנשי פרסום ויועצי דעת קהל עם הרבה כסף, כשרובה של התקשורת האלקטרונית והכתובה משמשת הכלי הביצועי של שטיפת-המוח. תוך עיוות מושגים של מוסר, צדק ואחריות, תוך טשטוש והתעלמות מאחד הפרמטרים הקובעים בחייו של כל יחיד, קל וחומר של ציבור, ודאי ובוודאי של נבחרי ציבור: הניסיון. ניסיון שהצטבר רק תמול-שלשום במושגי זמן של אומה, והוא האדם והדם שעליו כבר נעשה הניסיון שזועק מבתי הקברות וממחלקות השיקום.
לא ארחיב על השינוי בעמדת הממשלה. אין ספק שהשינוי הקוסמטי במחיר איננו משנה לא את חוסר האחריות ולא את הכניעה המבישה. אני מבקש לא להיכנס לסיבת העיתוי ולרווחים הפוליטיים הנגזרים כאילו מהמהלך לאור הסקרים, ולא בציפיות להישגים מדיניים ותדמיתיים. אלו גם אלו יתנדפו כלא היו בהתנגשות בין המציאות לבין הרף השערורייתי החדש-ישן שהציבה הממשלה הזאת בהחלטתה הפופוליסטית חסרת האחריות.
אין לי ספק כי עיקרו של המנגנון שעמד מאחורי קמפיין שליט, גודלו והרכבו של המחיר לא היה פקטור במערכת בנייתו והרצתו של הקמפיין. ודאי היה מודע כי הוא למעשה מחזק, תומך ומקשיח את עמדות החמאס. ימים יגידו אם חלקם לא פעלו גם מתוך מניעים אידיאולוגיים לטובת שני צידי המשוואה: שליט = מחיר. זה לא חדש במחוזותינו.
האנומליה, היפוך היוצרות וחילוף התפקידים שאזרחים, נשים, גברים וטף משמשים חומת מגן לצבא, זהו תהליך שלא נולד אצל גלעד שליט. יש לו מסורת, קביעות, ותק, שיא גינס. היה צריך מאות הרוגים ואלפי פצועים באינתיפאדות השונות כדי לשבור את מחסום החשש מפגיעה בחיילים כדי להיכנס לג'נין. אלפים של פגזי מרגמה ורקטות נורו על אוכלוסיה אזרחית לפני חורבן גוש קטיף ואחריו. וצה"ל באותה תקופה נדרש על-ידי הורים לפנות בסיס לא קרבי בנגב המערבי כדי לא לסכן את בניהם, כי הרי יש מחנות מחוץ לטווח יכולת הפגיעה של אז. תושבי שדרות ומערב הנגב שגויסו בעל-כורחם - להם אין דירות מחוץ לטווח.
זה לא סתם מקרה. זה סימפטום של המחלה, תמרור אדום. נחמת עניים - לפחות הפן הזה, פער הטווח הולך ונסגר. אין צורך במהפכה או בחרם צרכנים. יש לצערנו מי שדואג להסדרת השוויון. במחשבה שנייה - אני לא לגמרי בטוח שצריך להצטער. כן, גלעד שליט שוחרר על אותו בסיס מעוות שערורייתי מסוכן של מניעת סיכון חייו תמורת סיכון ודאי מוכח מהעבר של עשרות אזרחים שהיום הם אלמונים. נכון, לצה"ל יש אחריות שילוחית באמצעים העומדים לרשותו כצבא והוא נכשל. כתחליף, סיכונם של אזרחים הוא בגדר של חוסר אחריות, ויוצר ומזין ומעודד את החטיפה הבאה. כמדומני באותה תקרית בה נחטף גלעד נהרגו שני חיילים. מישהו זוכר את שמותיהם?
"שורת מחוות כלפי הרשות הפלשתינית" עם סיום המאמר דפדפתי בין אתרי החדשות ונתקלתי בידיעה שלדעתי מבהירה ומרחיבה את הנושא. היא התפרסמה השבוע בעיתון הארץ על-ידי שלושה כתבי העיתון:
עמוס הראל, אבי יששכרוב ו
ברק רביד (24.10.11). אני מביא שורות בודדות ממנה ככתבן וכלשונן:
"במטה הכללי של צה"ל מתגבשת הדעה כי ישראל צריכה לנקוט שורת מחוות כלפי הרשות הפלשתינית, במטרה לצמצם את הנזק שנגרם לרשות עקב עסקת שליט בשבוע שעבר, ולאזן מחדש את יחסי הכוחות בינה לבין החמאס. צה"ל צפוי להעביר בחודש הבא לדרג המדיני כמה המלצות לצעדים שמטרתם חיזוק מעמדה של הרשות, בהם שחרור אסירים פלשתינים נוספים ויתכן שגם העברת עוד שטחים לאחריות ביטחונית פלשתינית בגדה המערבית".
אתם הבנתם את זה?
