בראיון נרחב בעיתון ידיעות (23.10.11), מפורסמים קטעים נבחרים מספרו של גלעד שרון על אביו, מתוך מבט ראותו של אביו שרון ומתוך מבט עיניו, נטייתו הפוליטית של הבן. מעניין לקרוא על ניתוח נושאים ואישים פוליטיים וצבאיים, בהם נתקל, התחכך, נלחם פוליטית האב שרון במהלך פעילותו הצבאית והמדינית. כמובן שהפתקים בכתב ידו הם חומר אותנטי המביע את דעותיו והשקפותיו הצבאיות, פוליטיות אבל החלקים הנוספים, הם פרי כתיבתו והשקפת עולמו של הבן גלעד, שמותר לנו להעיר, להעביר ביקורת ואפילו להתנגד נמרצות.
בספרו (על-פי הפרסומים הנבחרים בינתיים) יש התייחסות לאירועים היסטוריים ומכוננים כמו הקרב על לטרון, פעולות התגמול, משה דיין, מנחם בגין, נתניהו ומנהיגי העולם, איתם נפגש במהלך תפקידיו הממשלתיים. גלעד שרון, מייחס לעצמו את הרעיון של "ההינתקות", שהחדיר לאביו בשיחת חולין בביתם, בגיבויו של אחיו עומרי שרון.
מאחר שההינתקות, על השלכותיה, היא נושא לדיון ציבורי עד ימינו אלה, ורבים מהתומכים אז ברעיון בינתיים נסוגו והתאכזבו ממנו, נראה שהרבה תומכים לא נשארו לו בנושא טעון זה. מה עוד, שהנסיגה הפכה את עזה למעוז החמאס ופיצלה את הפלשתינים והפכה את ההסדר איתם, או הדברות רצינית כמטרה כמעט בלתי אפשרית. ברור לכולי עלמא - שהספר שנכתב מתוך אהבה והערכה גדולה לאביו. הוא נעשה ממבט אישי משפחתי, סובייקטיבי ויש הטוענים ממניעים של קידום אישי ואפילו פוליטי.
הדבר לא נראה פסול בעיני , וכבר קדמו לו בנים כותבים רק מהתקופה האחרונה כמו
יאיר לפיד על אביו, הפעלתן והדומיננטי טומי לפיד ז"ל. מה שחסר בכתבה (אבל אולי יופיע בספר), אלה הם אותם צדדים, אירועים ומעשים מעוררי המחלוקת לרבות אותם צדדים לא יפים ואולי שליליים באישיותו והתנהגותו של שרון.
אסור לשכוח, ששרון לאורך כל הקריירה שלו, הצבאית, פוליטית, היה איש של ניגודים התנגשויות ומעשים רבים. מעשיו ואישיותו קנו לו הרבה תומכים ומעריצים, אך גם הרבה שונאים ומבקרים. ואף על פי, ולמרות הכל אישיותו, מעשיו, פועלו ובמיוחד תרומתו הבלתי ניתנת להערכה לביטחון ישראל, מכניסים אותו למסגרת המנהיגים הצבאיים, פוליטיים שהשפיעו וישאירו רישומם על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז עצמאותה.
לאורך כל ההיסטוריה האישית שלו, אריק שרון הוכיח שבאמצעות מהלכים מסובכים שביצע, אפשר להגיע לתוצאות מרשימות. הוא חצה את התעלה ביום כיפור, עם תחבושת על הראש כמצביא רב פנים והישגים, מעין שילוב של גנרל פטון ופלדמרשל רומל - באדם אחד. אז אם מוציאים ספר זיכרונות וכותבים את ההיסטוריה של אריק שרון, אני מרשה לעצמי להוסיף כמה פרטים, מזווית ראייה אישית לנושא המעניין.
מבחינה צבאית, הוא נחשב כמפקד נערץ, מוערך, בעל יוזמה, אמיץ ובעיקר מחדש שיטות לוחמה, החל מלוחמה זעירה ועד למערכים צבאיים גדולים. החל מיחידה 101 למבצעים מיוחדים שהניחה את הבסיס הצבאי אידיאולוגי לסיירת מטכ"ל ומשם לסיירות הנבחרות האחרות, דרך חטיבת הצנחנים ולמערכים של אוגדות וארמיות, כפי שהופעלו במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור.
כבר נכתב רבות על הנחת יסודות ללוחמה מודרנית, לצד יסודות ועקרונות כמו "אין משאירים פצוע בשטח", "אין משימה בלתי אפשרית", או דבקות במטרה, אהבת המולדת, תוך דאגה לחיי אדם ומניעת נפגעים. יסודות אלה - שהונחו ע"י אריק שרון וקציניו ב-101, צנחנים, שריון, פיקוד דרום - הפכו לנכסי צאן ברזל - במורשת הקרב של צה"ל, ולו יש חלק גדול ביצירת מיתוסים אלה, שחלקם גם דבקו בו באופן אישי.
כדוגמה לנאמר לעיל, אציין ארבעה מקרים, בהם באה גדולתו של אריק לידי ביטוי, שניים מצה"ל ושניים מהפוליטיקה והם רק דוגמאות נבחרות. כמו שחקן שח מחונן, מהגדולים בתחום, יכול היה אריק לראות ולתכנן 4-3 מהלכים קדימה - ולצפות את התוצאה הרצויה.
"קרב אום כתף" במלחמת ששת הימים וקרב צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, נלמדים עד היום, באקדמיות הצבאיות הנחשבות ביותר בעולם, כקרבות קלאסיים.מדובר בשני קרבות, מסובכים, מסוכנים שדרשו הפעלת כוחות ותיאומים מדוקדקים של אלמנטים מכל זרועות הצבא, הם דרשו קצינים מוכשרים שנבחרו ע"י אריק, לביצוע המשימות, כשהוא יודע שהם לא יאכזבו אותו, והוא לא אותם - וכל מי שהיה שם, יכול רק לומר דברי תשבחות, על ניהול, שליטה, אומץ מנהיגות וחיילות מקצועית. אבל במציאות, הדברים התנהלו בקצב אחר ובעיקר באווירה אחרת.
במלחמת יום הכיפורים, עת שירת כמפקד אוגדה, התחילה "מלחמת הגנרלים" - שהיו לה השלכות לא יפות על הנעשה, בניהול המלחמה וכמובן במה שבא אחריה. המהלך הטבעי, היה למנות את אריק חזרה לתפקיד אלוף פיקוד דרום, אותו עזב רק חודשים ספורים לפני כן, כולל תוכניות מגירה שהכין, לרבות צליחת התעלה.
משיקולים שונים, חלקם כנראה פוליטיים וחלקם אישיים, אגו, נקמנות, פחד משרון, פחד שתהילה צבאית אחרי הקמת הליכוד, תקפיץ את מניותיו, לא הסכימו לא רק למינוי אלא גם להצעות שלו על מהלכים צבאיים, כמו דרך ועיתוי לצליחת התעלה. "מלחמת הגנרלים" - הוציאה את כל "הדם הרע" בין הקצינים הבכירים - את השנאות, הקנאות, תוך הדלפת "קלטת מלחמת יום הכיפורים", כדי להראות ולהדגיש את הצדדים השליליים באישיותו, לא מקבל מרות, לא מבצע פקודות, דאג לעצמו וקידומו.
דרך אגב, ביטויים אלה ואחרים ליוו אותו כל הקריירה, כאשר יריביו מפיצים את התיאורים האלה תוך ציטוט מביטויים של בן-גוריון ובגין ז"ל. המעניין בסוגיה זו, שדווקא שני אישים אלה מגדולי מנהיגי ישראל לאחר עצמאותה - אהבו וחיבבו את אריק הרבה מעבר למצופה ע"י יריביו.
בתחום הפוליטי, יזכרו לאריק את הקמת הליכוד שגרם למהפך במפה הפוליטית ועלייתה לשלטון, ואת ההינתקות ופינוי גוש קטיף, כחלק מראייה אסטרטגית מרחיקת ראות, לייצוב גבולות הקבע של המדינה היהודית הציונית הדמוקרטית בגבולות בטוחים בני הגנה.
התוצאה הנלווית והנגזרת מתוכנית זו היא אומנם הקמת מדינה פלשתינית, אבל כשאין לך פרטנר לשיח או לשח, אתה משחק מול עצמך או מול המחשב. לכל הטוענים בהתרגשות ובהתלהבות שלשרון אין תוכנית ולא יודעים מהוא רוצה - לעומת זאת כל החוכמה הפוליטית מדינית מצויה אצלם או במפלגותיהם, ניתן לומר, חבל - אתם קצרי רואי וראות - ולא תופסים שעל בסיס "מפת הדרכים" בתרגום העברי, שלה, בתרגום שרון - טמון הפתרון. כלומר, אם המנהיגות הפלסטינאית, לא תתעורר ולא תשתף פעולה, הזמן במקרה זה פועל לרעתם. גם אם יהיה צורך, במהלכים חד-צדדיים נוספים - כדי לייצב את גבולות המדינה וביטחונה, הסיכון כדאי והכרחי.
כמו בתחום הרפואי, בקשר לאירוע של שרון מסבירים לנו, שיש לקחת סיכונים לאור המצב, כולל פתרונות טיפוליים אגרסיביים, כך גם בפוליטיקה ובדרך עליה חלם והתחיל לבצע שרון.
הרבה נאמר ונכתב על אישיותו השנויה במחלוקת - אך אין כל וויכוח, נראה לי, על הגדרתו, כגדול מצביאי ישראל. מבחינה צבאית - הוא היה שילוב מעניין בין גנרל פטון האמריקני ופלדמרשל רומל הגרמני, שני גאוני צבא שנויים במחלוקת, אך אנשי שטח ממעלה ראשונה, כמו שרון.
מבחינה פוליטית משפטית נעשה לשרון עוול כבד, בוועדת כהן לחקר מלחמת לבנון. הוועדה הנכבדה, לא רק חרגה מסמכותה אלא גם טענה בעובדות וכתוצאה מכך, גם במסקנות האופרטיביות. הוועדה טעתה בהטלת האחריות על אירועי "סברה ושתילה" על שר הביטחון שרון, קציני צה"ל ובכלל על ישראל, בשל מעשיהם ומחדליהם של הנוצרים בלבנון.
