לאחרונה פורסם באתר קטע מאת גיא דותן בשם: "שאלה גנטית", שמדבר על המטפל רפי יעקבי ושינויים ש-לפי טענתו-מתרחשים אצל המטופלים ההומואים שלו. רפי יעקבי טוען שהוא נלחם בדעה שאידיאולוגים של הקהילה ההומו-לסבית מפיצים אותה כאילו ש"הומואים זה גנטי ואין מה לעשות", בטענה כי "יש לו מטופלים שהשתנו". במיוחד הוא מאשים את גב' דבורה לוז ואת יונתן דנילוביץ' בהפצת שקרים טיפוליים שמונעים מהומואים רבים לרצות להשתנות ולהיות "סטרייטים מאושרים" .
אולי כדאי להתחיל את התגובה שלי ממקום אישי. אני גיי בן 28, שעד גיל 26 עסק באופן מאד מאומץ בניסיונות לשנות את נטייתו המינית בכל דרך טיפול אפשרית. עשיתי זאת גם בגלל שאני דתי וגם בגלל שהאמנתי שזה סתם דבר מגעיל ומתועב, נגד הטבע וכו" ובטח שלא צריך לחיות ככה. הדבר גזל ממני את כל הכוחות והמשאבים האישיים והרגשיים-שלא לדבר על כסף. כיוון שאני גם עובד במקצוע טיפולי, קראתי כל ספרות מחקרית קיימת בנושא. אני מדגיש זאת בכדי לאמר שדבריי להלן הם מבוססים על בדיקה קפדנית של עובדות ולא על דיבורים בעלמא.
קודם כל - רפי יעקבי (או גיא דותן) אינם מדייקים כשהם טוענים כי גב' לוז טוענת כי לא ניתן לשנות נטייה אף פעם. נוכחתי בעצמי בהרצאה של גב' לוז באגודה ההומולסבית בנחלת בנימין, שם היא אמרה במפורש שחלק מהומואים ולסביות חווים במהלך החיים תנודות מסוימות ברצף הנטייה המינית שלהם. זו עובדה ידועה לחוקרים מזה זמן רב. אלא שמדובר במקרים לא טיפוסיים, ואצל רוב האנשים לאחר גיל ההתבגרות נטייה מינית נשארת יציבה וקבועה יחסית (4-5% של גברים, 1-2% של נשים). אותה לרוב לא ניתן לשנות ולו בשל העובדה הפשוטה שאיש אינו יודע במדויק ממה בדיוק היא נובעת.
ליתר דיוק אנו יודעים היום, שכל נטייה מינית - גם הומו וגם הטרוסקסואלית - נובעת ממכלול מורכב של מרכיבים גנטיים, הורמונליים, נוירופיזיולוגיים וסביבתיים. מערכת זו סבוכה מאד ומהווה משוואה עם בערך מיליון נעלמים, כך שלא פלא שפסיכולוגיה מודרנית טרם פיצחה אותה.
העניין הוא שאנשים מסויימים - חלקם מתוך אידיאולוגיה דתית פונדמנטליסטית וחלקם מתוך אידיאולוגיה חילונית פונדמנטליסטית לא פחות - מנסים להגיד שניתן לשנות נטייה מינית, ואף מנסים לעשות זאת. ארגוני בריאות הנפש בעולם בדקו את הטיפולים הללו פעמים רבות והגיעו למסקנה שיעילותם לא הוכחה מעולם - ולעומת זאת נזקם ניכר פעמים רבות. אשר על כן, הגיעו גופים אלה למסקנה שיש לגנות טיפולי המרה להומוסקסואלים כלא אתיים, אך לא נכון לאסור עליהם לחלוטין, כיוון שלא הוכח שטיפולים אלו תמיד מסבים נזק.
טיפולי המרה מתחלקים - בגדול מאד ובאופן גס - לשני חלקים. חלק אחד הוא פסיכואנאליזה וטיפולים דינאמיים. בהם עוסקים מטפלים במדינות מערב, שרובם נוצרים פונדמנטליסטיים. תפיסה זו מבוססת על הנחה שנטייה הומולסבית נגרמת בשל טראומות בילדות ואמורה "להתרפא" באמצעות שיחות על ילדות מוקדמת, שבטיפולי המרה מודרניים מצטרפות אליה טכניקות שונות של "ניו אייג'" וסוגי פעילות ספורט שאמורים לעזור להומואים "להתחבר לגבריות" הפגועה שלהם. וכמובן - מעל הכל נמצא כוחו המרפא של ישועה משועינו.
אך בבריה"מ לשעבר, למשל, טכניקות אלו לא נתקבלו בשל היותן קשורות לפסיכואנאליזה פרוידיאנית שהייתה מוקצה מחמת מיאוס בפסיכיאטריה הסובייטית. לכן, פסיכיאטרים מהתקופה של סטאלין וברז'נייב אימצו טכניקות אחרות להילחם ב"סטייה של עולם בורגני מתפורר". הם אימצו טכניקה התנהגותית של פאבלוב וניסו "לסייע למטופל ליצור תקשורת בלתי אמצעית ומשוחררת עם המין השני". יעילות של טכניקות אלו מעולם לא נבדקה. היא שימשה לדיכוי של הומולסביים בחברה הסובייטית - בדיוק באותה דרך בה שימש אבחון של אסירי ציון כ"סכיזופרנים" לדיכוי היהודים והציונות בבריה"מ לשעבר.
בדיוק בטכניקות אלו משתמש רפי יעקבי. תפיסתו של האדם היא כשל מכונה שצריך רק לעשות לה סויץ' במח - והיא תסתובב לאן שיגידו לה. תשכב עם אישה - תאהב אישה. תשכב עם גבר - תאהב גבר. אין זהות. אין אישיות. יש רק עשייה חיצונית. אדם הוא אוסף של פעילויות של עצמו.
ברור ששיטה זו לא עובדת ומר יעקבי מעולם לא הציג שום מחקר שטוען אחרת. על אף שבכל ספר וספר שהוא מוציא הוא משחזר את הטענה על כך שהומואים יכולים להשתנות (מעניין - בדבורה לוז הוא נוזף על כך שהיא אולי מנסה לקדם מכירות של הספר שלה. זה שהוא מחייב את מטופליו לקרוא את ספריו זה משהו אחר. זה לא מקדם כלום. תשאלו-איך אני יודע מה רפי יעקבי דורש מהמטופלים? -עוד שנייה בבקשה...).
ברור שרפי יעקבי לרוב לא משיג כל שינוי, ואם כן - הוא כפוי וזמני. אז מה מניע אותו לטעון בלהט לדברים חסרי בסיס? תאוות בצע היא תשובה מפתה וקלה מאד - מר יעקבי בהחלט לא מטפל באנשים בהתנדבות והשינוי הידידותי שהוא מציע הנו ידידותי קודם כל לחשבון הבנק שלו. אך לדעתי להפיל את הכול על הכסף זה שטחי ולא מספיק.
כל מטפל מנוסה יודעה שתחושה שאתה מטפל באנשים ועוזר להם גורמת לכך ששתן מזנק לך לראש בהמון עצמה. תחושה של כל יכולת היא תחושה חזקה ונוראה שעל כל מטפל לדעת לזהות אותה ולהכחידה מייד, בטרם תגרום לו לפגוע במטופלים. אך תחושה זו מאד מחמירה כשמדובר באדם מגלומן באופן אישי שמאמין כי כל דבר בעולם נשמע למניפולציות שלו ולגחמות ה"ידידותיות" שלו. מטופליו של יעקבי (מאיפה אני מכיר?-תיכף...) מספרים על אדם עם אגו מנופח וחסר גבולות שאין בו שום הקשבה אמיתית למטופל, אלא רק היגררות אחרי גרנדיוזיות נרקסיסטית של עצמו. סגנון זה בא היטב לידי ביטוי גם בסגנון של הראיון באתר. לא פלא שאדם כזה אינו מסוגל להשלים עם כך שמשהו בעולם אינו בשליטתו ושיש דברים שמולם צריך פשוט קצת להוריד את עצמת האגו ולקבלם איך שהם. מה פתאום! אם המציאות לא מסתדרת עם התיאוריה-ננסה לתקן את המציאות. אבל אם זה לא יילך? מה אז?
פשוט מאד! את המטופלים שלא הצליחו מאשים יעקבי בחוסר מוטיבציה (אחת המורות הגדולות שלי בתחום הטיפול, מהבולטות בארץ, חזרה הרבה פעמים על המשפט: אל תאשים את המטופל בפאשלות שלך. אל תתרגל להגיד שהרצפה עקומה".)
וכאן אני מגיע למסר המרכזי שרציתי להעביר במאמר שלי. זו תובנה שהייתי רוצה לשתף בה את אחיי ההומואים - וגם את אחיי הסטרייטים. פעילים גאים רבים טוענים כי משמעות התנועה שלנו היא גאווה, כלומר יציאה מרעישה בכל תחום עם הצהרות פומביות כמה אנו שמחים על הנטייה שלנו ואיזה כייף לנו שאנחנו הומואים. בעיניי יש לפומביות זו משמעות ברוכה מסוימת, אך לדעתי היא מפספסת את הנקודה. והנקודה היא פשוטה - אנו נמצאים בעולם שמסרב - משום מה - להתנהל לפי ה"אני רוצה" שלנו. למי שיש טענות - אני ממליץ לפרוס אותן בפני מי שאמר והיה העולם. אבל ביינתיים עלינו להכיר את העולם חיצוני ופנימי איך שהוא ולא איך שהיינו רוצים שהוא יהיה. ולפעול בו לפי מה שאפשר ולפי יכולתנו האמיתיות ולא הבדויות. דבר זה עלול להיות קשה מנשוא. אנשים רבים באמת ובתמים מאמינים ביכולת להשיג שלום עם שכנינו וגם אלף פיצוצים של מתאבדים ומיליון נאומי הסתה במסגדים לא יזיזו אותם מדרך האמת. הם יישארו לעולם ב"כנסיית השלום". אבל אנשים אחרים, גם כאלה שרצו אולי בהתחלה לתת סיכוי לעניין, מבינים יותר ויותר שכנראה המציאות מתנגדת לחלומות וצריך - לפחות כרגע - לגבש פיתרון פחות אידיאלי ופחות פוטוגני - אבל כזה שנוכל לחיות איתו, פשוטו כמשמעו. כך אנו לומדים לרסן את עצמנו ולבוא במו"מ עם המציאות. כך אנו צומחים לתוך גבולות אמיתיים של האישיות שלנו. אני קורא לזה "מצעד ענווה" הפרטי שלי. הבנה של חוסר השלמות בעולם והשלמה עם חוסר השלמות לטובת קיום אופטימאלי.
אה - ולסיום אני רוצה בכל זאת להודות לרפי יעקבי, כגיוון שלאחרונה אני יוצא עם המטופל שלו לשעבר. הוא טופל אצלו כשנה ועשה יפה כל מה שנאמר לו. התוצאה מדברת בעד עצמה - יש לי חבר מקסים. תודה לך רפי. אולי נבוא איתו לפגישה הבאה של דבורה לוז.
