דומה שבימים אלה - בין שירת הבִּרְבּוּר האחרונה של דפני ושות' במוצאי שבת שעבר בכיכר, והמשך שיטוטם בכנסת של המנהיגים במינוי עצמי של המחאה, בניסיון נואל נוסף להעלות את דגי הרווחה השמנים בחכתם - מתחיל להיות בשל הזמן לרקוויאם, לא עגום במיוחד, למחאת האוהלים. כך, מה שהחל בשדרה התל אביבית ב-14 ביולי, עם רמיזה עבה או בלעדיה ליום מהפכה אחר, 222 שנה קודם לכן, והתפשט כאש בשדה קוצים, תוך שהוא מאיים לכלות כאן כל חלקה כלכלית טובה - עומד כפי הנראה בקרוב להוציא את ימיו הקצרים והגועשים.
גם זמנה של הרטוריקה הבומבסטית של המועצה המהפכנית ומשת"פיה התקשורתיים על "האירוע החשוב מקום המדינה", "הלידה מחדש", "שינוי השיטה מיסודה", "מרד העבדים" (כותרת טורו של
יאיר לפיד המרוחה ב
ידיעות אחרונות על שלושה עמודים פותחים),"הקמתה השנייה של המדינה", ועל ש"זה ייגמר בגיליוטינות" (רגב קונטס) - חלף לבלי שוב, לפחות לעתיד הנראה לעין. כנראה שגם מלאכת הדה-הומניזציה לביבי - עם הרמיזה של הגיליוטינה בשדרה, כשגורלו נכרך עם זה של לואי ה-16, מובראק ואסד הטובח בבני עמו כדבר שבשגרה - ירדה לפי שעה מסדר היום.
וכשענן אבק מעיק זה כבר שקע כמעט כולו, ראוי אולי לבצע עוד ספירת מלאי של האירוע וספיחיו ולהעלות כמה סימני שאלה בעטיו. למשל, על הבלבול, המכוון בחלקו על-ידי העיתונות, בין מחאה אמיתית, ראויה וחשובה על יוקר המחיה (כמו מחאת הקוטג'), לבין ניסיונות מוסווים היטב לחולל מהפכה סוציאל-דמגוגית שלא באמצעות הקלפי; או על התקשורת, שכמעט לאורכה ולרוחבה קיבלה על עצמה בקיץ בחפץ לב צו 8 מהפכני; או על העובדה שלמעט תחקירים מאוד לא מספקים כמו של קלמן ליבסקינד, טרם מצאה אותה תקשורת את הזמן והנכונות לעמוד על מקורות המימון העיקריים של המחאה; או על הקשרים ההדוקים בין קברניטי המחאה לבין גופי שמאל שונים, כמו השמאל הלאומי, קדימה או
הקרן החדשה לישראל; או על האג'נדה ה"א-פולטית" של המועצה המהפכנית העליונה של השדרה, שכידוע רצתה אך ורק בטובתו של "העם הקורס כלכלית".
מחאה "א-פוליטית" בעליל
למי ששטרם הגיעה השמועה לאוזניו, הכשרת הקרקע של המחאה החלה עוד ב-3 ביולי (ואולי אף כבר במארס, כשבגלריה של אלון קסטיאל בתל אביב התכנסו עשרות פעילי שמאל, ובהם סטנלי גרינברג, אלדד יניב ובעז גאון, במסגרת "פורום רובינגר", כדי לטכס עצה איך מחוללים מחאה חברתית שתפיל את שלטון הימין) כאשר בעמוד הפייסבוק של השמאל הלאומי נכתב: "חברים, בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדירות לצעירים". שבועיים אחר כך כבר סידר המוציא והמביא של הארגון, אותו יניב, 50 אוהלים לאותה "מחאה ספונטנית" ו"א-פוליטית"; במקביל תבהיר מנכ"לית הקרן החדשה, רחל ליאל, עד כמה היא "גאה ללוות את המאבק ברוח, בכוח אדם ובמשאבים"; קדימה תשיא את תרומתה "הלא פוליטית" למאמץ במימון נרחב של השילוט; ומרצ תעניק 10,000 שקל למחאה של כ-ו-ל-ם, ימין ושמאל כאחד.
ועדיין, כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הסכומים האדירים שהושקעו בארגון האירועים ובמימון הפעילים, כפי שעדיין רב הנסתר על הגלוי בעניין קשרי העבודה העלומים בין כמה גופי שמאל לבין בכירי משמרות המהפכה מהשדרה, שלהווי ידוע כמעט איש מהם אינו בלתי מזוהה כדבעי עם השמאל, לרוב הרדיקלי - החל בדפני ליף, עורכת סרטים, גם תעמולתיים, של הקרן החדשה לישראל; עבור ביגאל רמב"ם, מפגין שמאל מקצועי; סתיו שפיר, אנרכיסטית ופעילת שמאל רדיקלית; רגב קונטס, שמבחינתו להיות יהודי זה להיות סוטה; אלון לי גרין וליאור קיי מחד"ש; אלה ידעיה, סרבנית שירות; ניב מיכאלי מ"רופאים לזכויות אדם"; וכלה ביהודית אילני, חברת בל"ד, שבכרוז הבחירות שלה לעיריית ת"א טרחה לציין כי "אין כמו ג'יהאד".
וכך, גם כשמיטב באי העצרות ראו בהפלת השלטון במהפכת רחוב אקט דמוקרטי מופתי, ולו רק משום שברוב עיוורונו ושירותו את בעלי ההון הוא ממאן להקצות תשלומי העבדה מן הגורן ומן היקב, וכמעט הכול יצאו בבכי תמרורים על כיליונו המופרך של מעמד הביניים - העיתונות לא רק שעצמה את עיניה לרווחה לנוכח כל זה, אלא תרמה כמיטב קולה ויכולתה לליבוי "המהפכה" ולדברי ההבאי על מעמד הביניים הקורס ועל רמת החיים שנפלה.
הקריסה, אגדה אורבנית
אותו מעמד ביניים כידוע כה קרס, שהוא אינו יכול לגמור את החודש ואולי את השבוע, אך הוא יכול גם יכול לגדוש את בתי הקפה, המסעדות והקניונים, שמלאו בקיץ 2011 יותר מאי-פעם; ואותה רמת החיים כה שָׁפְלָה, כשרק ב-2010 נרשם שיא של 4.3 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל; שיא של 216 אלף במכירת מכוניות; וכש-70 אחוז מן הישראלים הם בעלי דירה, שרבים מהם כמובן שייכים למעמד הבינוני ש"קרס". כל זאת כשרק ברבעון הראשון השנה קפצה רמת החיים ב-6.8 אחוזים (בשיעור שנתי), הצריכה הפרטית זינקה ב-8.8 אחוזים, וביוני ירדה האבטלה לשפל של כשני עשורים, 5.7 אחוזים.
מכאן היה אמור להסיק כל מי שכישוריו המתמטיים גבוהים מעט יותר משליטה בלוח הכפל, כי לנתונים הללו אחראי גם מעמד הביניים "עליו השלום", והקריסה של מעמד זה היא לא יותר מאגדה אורבאנית, בעיקר תל אביבית, שתכליתה הסמויה מן העין היא פוליטית הרבה יותר משהיא חברתית או כלכלית. אלא שכדי שפרכה זו תעמוד על רגליה ותופץ בחוצות לכל כנפי הארץ, היא נזקקה לנשאים ראויים, ואת המלאכה הזו לקחה על עצמה התקשורת. וגם למלאכת הרמייה וההונאה העיתונאית הזו יש מקום לא מבוטל במסגרת השאלות שלפי שעה אין להן, וקרוב לוודאי שגם לא יהיה להן, מענה מפורט ומספק. שכן כשהגרסה המקומית של "מי ישמור על השומרים", היא "מיהם העיתונאים שיעזו לחקור מעשים אלה של העיתונות", או "מיהם העיתונאים שירהיבו עוז לרדת לעומקם של הקשרים בין דפני לבין מממניה" - התשובה אמורה להיות ברורה לכל.
