אנסלם קיפר במוזיאון תל אביב החדש

המוזיאון החדש או האגף החדש של מוזיאון תל אביב הוותיק, הוא שמחה חדשה לתל אביבים הגאים בעיר שלהם ללא הפסקה. העיר לא מפסיקה להיבנות, לשנות צורה, להתייעל אסתטית ותרבותית. רק אנחנו ותיקי העיר יודעים כמה מוזנחת הייתה תל אביב עד לעשור האחרון. המוזיאון, יצירה אדריכלית של פרופ פרסטון סקוט כהן, מתחבר לקומפלקס של בנינים, בשדרות שאול המלך, שעניינם אמנות פלסטית, ספרים, מוזיקה ותיאטרון, שמשתלבים יפה זה עם זה בלי שיהיה אחד שקופץ בראש (כמו למשל בניין הבימה בפינה אחרת של העיר שמנסה להפוך לקולוסיאום ברומא).

אדריכל טוב הוא לא רק מי שעושה בניין פונקציונאלי ומרשים, אלא זה שלא מתייחס לעבודה שלו כאל בן יחיד ומיוחד בתוך קבוצת בנינים שהיו קיימים לפניו, שאמורים לשדר נושא משותף בחלל עירוני. זהו הבן האחרון בקבוצת הבניינים, המצטיין בחדשנות, בחללים מרשימים, במשחקי אור מתוחכמים, בתקרות גבוהות, בקירות בלתי סימטריים אלמנטים המעניקים ייחוד מתבקש למוזיאון בן זמננו.

התערוכה של אנסלם קיפר בן ה-66 יליד גרמניה (נולד בשנת 1945), היא כרגע, עם פתיחת האגף החדש, התערוכה המרכזית שהוזמנה לפתיחת הבניין על-ידי מנהל המוזיאון מוטי עומר (שנפטר לפני זמן קצר) תוך שיתוף פעולה בינו לבין האמן הייחודי קיפר.

קיפר החל את הקריירה שלו כצלם המצלם נושאים פוליטיים שנושאם, בין השאר, צילומי שפת הגוף והמימיקה של הנאצים, והמשיך במגוון גדול של אמצעי ביטוי בתחום האמנות הפלסטית, ציור, פיסול, קולאזים מחמרים שונים, ציורי משולבים בצבעי שמן, טיח דבק וצבעי פלסטיק, מייצגים ועבודות וידיאו. כמו גרמנים רבים בני דורו (הוא נולד בשנה בה הסתיימה מלחמת העולם), הוא נושא על כתפיו את אשמת העם הגרמני, את הזוועה והתהייה אודות בני עמו והתנהגותם כלפי העולם במשך חצי מאה בשתי מלחמות העולם ובעיקר במלחמת העולם השנייה.

האשמה וההלקאה העצמית של הדור שנולד בגרמניה באמצע המאה ה-20 היא תופעה מוכרת בגרמניה ומקבלת ביטוי ביצירות השונות בספרות ובאמנות וגם בבשיחות יומיומיות עם גרמנים "רגילים". זהו "תיק" הרובץ על כל גרמני אינטליגנטי לדורות הבאים. קיפר חי שנים רבות בצרפת וערך מסעות בכל היבשות תוך שהוא וכה להצלחה מקצועית בתערוכות שהציג ובפרסים חשובים בעולם בין האחרים פרס וולף, קרן המעניקה פרסים למדענים ארכיטקטים ומדענים הגדולים בעולם) שקיבל בשנת 1990.

היצירות של קיפר, ציורים פסלים ושאר עבודות בטכניקות שונות הם מונומנטאליים בגדלם והוא נזקק לאמצעים תעשייתיים כדי ליצור אותם. כיום גר קיפר בפאריס, שם יש לו סטודיו ענקי במימדים ההולמים את הגודל הפיסי של היצירות והאמצעים התעשייתיים הנדרשים ליצורן.

בכל היצירות שלו נרדף קיפר על-ידי השואה, על-ידי הנאצים והשנים בהם ייסרו את אירופה. לאחר תקופת הצילום בחייו החל לצייר ולפסל בהשראת הקבלה. בתערוכה התל אביבית הצופה מתרשם מגודל העבודות, מהעצמה המועברת מן העבודות אל הצופה המקבל את המסרים של סוף העולם, חורבן, אסונות, זעזועים בהשראת סיפורי התנ"ך על נוח והתיבה ועל שמשון. היצירה המרכזית היא מונומט זכוכית ענקי, בנוי קירות זכוכית ועם שברי זכוכית מפוזרים לרגליו, סמל להרס ולחורבן. שם המונומנט "שבירת הכלים" (השם כתוב באותיות לטיניות בעברית) ומרמזת על מסרים של תורת הקבלה. הטלטלה העוברת על אישיותו של קיפר מאז התבגרותו הופכת בכוח הביטוי והאמצעי האמנותיים שלו לחוויה כואבת פיסית ונפשית בשביל הצופה.

כוחו של קיפר העוסק ביצירות הדנות באפוקליפסה לדורותיה הוא שלמרות הנושא הטרגי מקרינות העבודות כוח ועצמה ולא פסימיות ודיכאון. התחושה שנוטל עמו הצופה מצפייה בעבודות קיפר היא של התרוממות נפש ולא של דיכאון. עוצמת היצירה וכוחה מספרים סיפור אובדני ומעניקים כוח לצופה בעת ובעונה אחת.