אויבים אינטימיים

כותרת מאמר זה, הינה כשם הספר שיצא בשנת 1995. כתב אותו מירון בנבנישתי - סוציולוג שהיה סגן ראש עירית ירושלים עד שפוטר על-ידי טדי קולק. אותו מירון בנבנישתי הוא סמל לבגידת אינטלקטואלים ואמנים ישראלים במדינה היהודית. יחסו לחברה הישראלית ולעם היושב בציון, נוסח על ידו בבהירות: "זכורני כי נסעתי באוטובוס בחיפה והבטתי סביבי, על עמיתי הנוסעים, בבוז ובאדישות - כאילו היו צורות נחותות של חיים אנושיים".

לא רק זאת שאנו כולנו "צורות נחותות של חיים אנושיים" בעיניו של אותו מירון וחבריו לשמאל הפוליטי, אלא שהוא גם מנסח בבהירות יוצאת מגדר הרגיל את יחסם למורשת היהודית: "חגגנו את יום הכיפורים על-ידי העמסת כמויות של מזון על גבי רפסודה, שאיתה שחינו אל אי קטן סמוך לחוף הים התיכון, ושם בילינו את כל היום בזלילה. זו הייתה הפגנה שערורייתית של דחייתנו את הדת ואת ערכי הגלות".

בספרו 'אויבים אינטימיים', מציע אותו מירון בנבנישתי את פירוקה של מדינת ישראל. כך חותרים אותם אויבים אינטימיים כמוהו, תחת עצם קיומנו כמדינה יהודית וכיהודים. הם משתפים פעולה עם הגרועים והמסוכנים שבאויבינו, החפצים בחיסולה של מדינת ישראל, ובהקמת מדינה פלשתינית נוספת על חורבותיה. עמוס פרלמוטר הגדיר וניתח את הפוסט-ציונות של השמאל האקדמאי הישראלי כהתקפה כוללת על תקפות קיומה של מדינת ישראל.

אהרון מגד תקף את הדחף של השמאל הפוליטי הישראלי להתאבדות לאומית, במילים הבאות: "מאז מלחמת ששת הימים, אנו עדים לתופעה חסרת תקדים בהיסטוריה: הזדהות רגשית ומוסרית הולכת וגוברת של רוב האינטליגנציה של ישראל, עִם עַם, שהתחייב בגלוי לחסל אותנו".

אהרון מגד מוכיח כי האינטליגנציה הישראלית רואה את הדת, התרבות והכמיהה לארץ, בבוז מוחלט. יותר מכך, השוואת הישראלים, המתנחלים וגם חיילי צה"ל לנאצים הפכה לעניין של אמונה ולרעיון מרכזי באלפי מאמרים וכתבות בעיתונות, במאות שירים, בעשרות סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, בתערוכות, בציורים ובצילומים. הם כולם עושים רצח אופי לציונות וליהדות וליהודים זקופי קומה לאומית.

ההיסטוריון הפוליטי והתרבותי יורם חזוני הראה בספרו "המדינה היהודית - המאבק על נפשה של ישראל", כיצד הפוסט ציונים שונאי ישראל, כופים את השקפותיהם באמצעות תוכניות לימודים לבתי הספר, בחוקי היסוד של המדינה ואפילו בצה"ל, אשר בקוד האתי שלו אין כל התייחסות לעקרונות יהודיים או ציוניים.

ראש וראשון ואבי אבות הטומאה של שנאת ישראל העצמית הזו, ושל איחולי המוות השמאלניים למדינת ישראל, הינו לא אחר מאשר מרטין בובר. הוא הנבל בהתנגדותו הקשוחה למדינה יהודית. בהשוואותיו שלוחות הרסן בין ציונים ממפלגות הפועלים לבין נאצים. בעמדתו הקשוחה נגד עלייה יהודית. רוב הפוסט ציונים המובילים היום, טוענים כי דעותיהם עוצבו על-ידי בובר וחסידיו באוניברסיטה העברית, שדגלו בדו-לאומיות, כגון: ברית שלום/איחוד. השפעתו הממאירה של בובר הטביעה את חותמה הרוחני האפל על המלחמות הפוליטיות והתרבותיות בישראל.

אילו האינטלקטואלים השמאלניים הקיצוניים בישראל ישיגו את מבוקשם, כי אז לא ירחק היום בו גדודי החמאס והג'יהאד האיסלאמי והחיזבאללה יצעדו ברחובות מדינת תל אביב. היה לא תהיה.

על כן, הצעת חוק העמותות של ח"כ אופיר אקוניס, הדורשת לאסור על עמותות פוליטיות לקבל תרומות ממשלות זרות ומגופים בינלאומיים, היא צעד חשוב בדרך הנכונה במלחמה באויבים האינטימיים. זהו צעד חשוב במלחמה כנגד ארגונים רבים ואישים עוינים המסתתרים בהם, הפועלים תחת מסווה של תנועות 'שלום' ו'צדק חברתי' ו'ארגוני זכויות אדם', ומטרתם להביא לידי חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה ליהודים. הקץ לחושך.